הצל ואני
בגיל 14, ניהלה שרית סרדס־טרוטינו רומן עם המורה שלה • כעת היא נותנת דרור לסוד של חייה בספר חדש • בשיחתה עם ורדה, סיפרה על העבר שלא מרפה
אחת המילים הקשות ביותר לפירוש בשפה העברית ובכלל, היא המילה אהבה. אינספור רבדים, סוגים, דרכים וביטויים, מגוונים ככל שיהיו, לא יצליחו לבטא הלכה למעשה את מלוא המושג מא' ועד ת'. אך מה קורה כשהיא ניצתת כנגד כל הסיכויים, ובהיעדר תמיכה מוחלט של הסביבה החיצונית? זו בדיוק הסוגיה עמה נאלצה להתמודד שרית סרדס־טרוטינו, החובקת את ספרה החדש 'עד יום הימים', מגיל 14, לאחר שניהלה רומן עם מורה בבית ספרה.
בשיחתה עם ורדה רזיאל ז'קונט, שיתפה בתהליך שעברה עד קבלת המתרחש, ואף התייחסה לאופן בו קיבלו הסובבים אותה את דבר אהבתה. "זו שאלה שמלווה אותי כל החיים, אם לגיל יש משמעות באהבה", טענה. "הספר מספר את החוויה האישית שלי, שמלווה אותי כמו צל מאז גיל 14. מבחינתי, היה לי סיפור אהבה עם המורה שלי בכיתה ח', ואני חשבתי שיש בינינו סיפור אהבה. ידעתי שזה אסור, אך זה היה הסיפור הגדול של חיי. כשהעניין הסתיים, כל הסביבה טרחה לומר לי שזה היה ניצול. מהעמוד הראשון ועד האחרון, הספר עוסק בשאלה הזו".
"בגיל 14, לא העליתי על דעתי שמישהו יכול לומר לך שהוא אוהב אותך, מבלי שהוא אוהב אותך", הוסיפה בשאט נפש. "כל הסיפור הזה התפוצץ והתפרסם בעיתונים, ופעם ראשונה נתקלתי במושג מעשים מגונים. לא הבנתי מה מגונה באהבה. ההתעקשות של החברה לומר לי שהוא לא באמת אהב אותי הייתה הרסנית מבחינתי. במרדף של לגנות ולהאשים את הפוגע, ואולי להעניש אותו, שוכחים את מי שנפגעת פה, ופוגעים בה שוב. נאלצתי לרדת למחתרת עם זה בשלב מסוים".
בסיום דבריה, הסבירה סרדס־טרוטינו בכאב מדוע גם אחרי כל כך הרבה שנים, ואף משפחה שהקימה לתפארת, סופה של האהבה ההיא לא יוצאת מראשה. "לכאורה כל חיי התנהלו כסדרם", הודתה. "אבל למטה, בחושך, יש לי עולם פנימי אחר שלא מחובר למציאות, יש פיצול מאוד גדול בין חיי האמיתיים לבין חיי הפנימיים, שם יש חיפוש כל הזמן וצער מאוד גדול. זה פצע שממשיך לכאוב. תחושת ההקלה אחרי יציאת הספר החזיקה כמה שבועות. אני מנסה לשאול אותי בימים האחרונים למה הצל הזה חזר. הספר מצליח, אבל הילדה הזאת עוד שם, והיא לא מחלימה. במשך שנים אני מרגישה שאני לא מסוגלת להיפרד מהדבר הזה, גם לא אחרי הספר".
עריכה: מיכל קדוש
