"היציאה מהארון היא קודם כל מול עצמך"
היוצר והבמאי אחיקם ציפקיס, שהחליט ללכת אחר הלב שלו ויצא בשאלה ומהארון, סיפר: "אני מחבר דרך היצירה, כדי להראות שהמשותף הוא גדול יותר מהשונה"
חוגגים גאווה: בגיל 21 בחר אחיקם ציפקיס ללכת אחר האמת והלב שלו, ויצא בשאלה ומהארון. כיום, הוא יוצר ובמאי, ובאוגוסט הקרוב יינשא לבחיר ליבו. בשיחה חשופה עם אבי כץ ב־103fm, סיפר ציפקיס על השנים המורכבות שהובילו לכתיבת ספרו 'מפץ', המגולל את תהליך היציאה ממה שהוא מגדיר ארון הקודש - הדת והאהבה.
לדבריו, "יצאתי מהארון כנער דתי ממש אחרי 'צוק איתן'. איכשהו, עם כל הטילים שמתפוצצים לך מעל הראש, אתה מבין שחיים רק פעם אחד ואתה חייב לממש את החיים. חלק מהמימוש זה השלמה וקבלת עצמית, עם הזהות שלך ועם מי שאתה - היציאה מהארון היא קודם כל מול עצמך. בכיתה ו' עשו עליי חרם בבנימינה, היום אני מבין שהייתה בי שונות שהילדים לא ידעו לתרגם. כינו אותי 'הומו' ולי לא היה מושג באותו זמן מה זה בכלל הומו. בכיתה ז', כשלמדתי בישיבה ולמדתי רק עם בנים, הדברים התחילו לצוף חזק. בסופו של דבר, נדחקתי עם זה בפינה, חייתי בקונפליקט עם עצמי, מתי ואיך אני יוצא".
בהמשך, עוד שיתף כי "התסכול היה נוראי, שקלתי הרבה יותר ממה שאני שוקל היום - השקעתי כל כך הרבה אנרגיות בהסתרה. היו בי ריבוי זהויות, אימא שלי מרוקאית אז אצלנו בבית הכול קורה בחגים. בליל הסדר, כשיש מצווה לשתות 4 כוסות, זה יצא ממני. התגובה הייתה מדהימה, אבל זה תהליך. ההורים עברו תהליך והיום אני מסתכל על התהליך הזה בהמון חמלה. אני חושב שהמצב היום הוא משתנה ומשתנה לטובה. יש הרבה מאוד ארגונים שעושים פעילויות יפות ומבורכות. היום מה שאני עושה זה לחבר ולהפגיש בין החברה הדתית לחברה הלהט"ב דרך היצירה, כדי להראות שהמשותף הוא גדול יותר מהשונה".
לסיכום, סיפר ציפקיס על ספרו 'מפץ' וטען כי "התחלתי לכתוב והמילים פשוט נשפכו ממני והכל התחבר להבנה כי ההצלחות שלנו אנחנו מגדירים אותן דרך הנפילות שלנו, וזה מפץ אחד גדול. חלק מלנצח את החיים זה ללמוד מההפסדים. כולנו בסופו של דבר בני אדם, אין אחד שדומה לשני, כל אחד יחיד ומיוחד. כל אדם אפשר לפסול אותו על דבר כזה או אחר, החכמה והגדולה היא לראות את הטוב אחד שבשני - כן, הלוואי שנצליח לראות את הטוב בשני, לא משנה מה הדעה שלו או המין שלו או הנטייה שלו. אם נצליח לשים את עצמנו במקום של האחר, אני חושב שנגיע לזמנים הרבה יותר נעימים".
עריכה: דוד זבולוני
