אתם לא לבד
מתמודדים עם מתח בלתי פוסק מפרוץ המלחמה העקובה מדם מול חמאס? • ניל"י גולדפיין, מלי אלקובי וד"ר קרן צרפתי על הדרך להטיב עמנו ולהירגע • פרק 26
ביום שבת בבוקר, השתנה לבלי היכר המציאות הישראלית כפי שאנחנו מכירים אותה; קצת אחרי השעה 06:00 בבוקר, מטח רקטות הפר את השקט, ולצדו חדרו אלפי מחבלים לשטחי עוטף עזה, כשהם רוצחים באכזריות את כל מי שנקרה בדרכם. את הצער העמוק, הלחץ מהעתיד לבוא, והתחושות הקשות מהנרצחים והפצועים הרבים כל כך, קשה להפיג. וזה הגיוני לחלוטין. בשונה מימים כתיקונם, ערכו ניל"י גולדפיין ומלי אלקובי הפוגה מעולם העבודה העתידי, ושוחחו בפרק ה־26 של עתיד מזהיר עם ד"ר קרן צרפתי, מומחית למצבי טראומה ופוסט טראומה, על הדרכים בהן נוכל לשלוט על החרדה מהלך הרוח הנוכחי.
"לבי עם הדרום ועם כל הארץ", פתחה אלקובי. "זה אירוע באמת מאוד קשה, אני באופן אישי רגישה לדברים האלה. זה ממש משפיע פיזית, האירועים הקשורים לעולם המלחמה. אני מרגישה שיש לי יותר נשירה בשיער, ועלייה בדופק. הקורונה נתנה לי איזה חוסן, בשונה מהקורונה הצלחתי להתרומם יותר מהר. אנחנו יודעים מההיסטוריה שלנו שהרבה אנשים שעברו טראומות בארץ לא עברו טיפול". בתגובה, הוסיפה גולדפיין: "אני פחות סובלת מתופעות של חרדה. אני רואה מסביבי את כל הספקטרום של התופעות, בחוסר היכולת לישון, באנשים שמתחילים לגמגם, תופעות פיזיולוגיות ופסיכולוגיות. ממש מרגישים את זה, באדמה, ברוח ובמים. כולנו באירוע טראומתי. בימים האחרונים, אני רואה כל כך הרבה נדיבות ונתינה, ואת החוסן של הקהילה. אהבה, הכלה, הזנה, לעצמנו, לזולת, למשפחות ולקהילות, ולזכור שמחר תזרח השמש".
לשיחה הצטרפה ד"ר קרן צרפתי, והבהירה: "זה מצב מאוד קשה. עם זאת נגיד שמי שבדרום, עוטף עזה, חיילים, אנשים שהיו בשבת השחורה הזו, הם בשיא של האירוע הטראומתי. נפריד בין אנשים שעברו את התופת הזו ואת הגיהנום הזה, לבין אנשים במעגלים יותר רחוקים. אין מישהו שזה לא נוגע בו, ובכל זאת יש הבדל בין מי שעבר את האירוע בפועל למי שיותר במרכז הארץ. זו פשוט חוויה אחרת, העוצמות שונות. מי שעבר את האירוע הטראומתי בשיא שלו, אלה אנשים שצריכים עזרה מקצועית והכלה אחרת".
על מהותה של הפרעת הדחק הפוסט טראומטית, המלווה רבים שחוו אירועים קיצוניים במהלך חיים, סיפרה: "זו הייתה תסמונת שקופה, אבל זה משתנה, בטח בעולם בריאות הנפש. שלושתנו יושבות באולפן במקום מוגן, ועדיין הגוף והנפש שלנו במקום דרוך. אם נמדוד לחץ דם ודופק, נראה שאנו לא במצב רגיל. ממש אפשר להרגיש את זה בגוף. השרירים שלנו יותר מתוחים, אנחנו ברמת דריכות הרבה יותר גבוהה כי אנחנו בתוך האירוע המתגלגל הזה. יכולים להיות גם מצבי רוח, תחושת דיכאון, רעידות, טיקים, זעם. כשאנחנו במצב יותר מתוח, הורמון הקורטיזול עולה. ההשפעה שלו היא מתח, דריכות בשרירים, תחושת אוטומט, לחץ דם יותר גבוה, לאורך זמן זה מאוד לא בריא. אם ניכנס כתוצאה מהאירוע לפגיעה פוסט טראומתית, וזה חודשים אחראי האירוע, יש משהו כרוני שנשאר".
"יש מצב חירום, אנחנו לא מדמיינים, והמערכת שלנו מגיבה", ביקשה להדגיש ולהרגיע את הרוחות. "לא צריך להילחץ אלא להיפך, אלה תגובות נהדרות. במצבי הלחץ הקיצוניים יותר, כמו באזעקה, צריך לתת כבוד עמוק למנגנונים הללו. זה מן ריקוד בין המצב של לרוץ לאזעקה ודקות החירום למקום של נפילת המתח. הריקוד הזה מיוחד, רואים אותו בטבע, אנו יודעים לעשות אותו והוא בונה לנו חוסן. בזמן שאנחנו לא בחירום, עלינו לדאוג לעצמנו, במקום של לומר 'עכשיו אין אזעקה, איך אני יכולה לעשות דברים שמזינים אותי?'. יש מישהי שעושה מדיטציה, או מישהו שיוצא לריצה. צריך להכין רשימה של הדברים שממלאים אותי ומעלים לי חיוך. איך אני מביאה מנוחה, מה מאפשר לי נשימה, לנוח ולקחת מן חופשה לכמה רגעים. תמיד רוצים להישאר בסביבה שיש לנו מוגנות בה, לשמוע מוזיקה שאנחנו אוהבים והמערכת נרגעת, לעשות דברים שאפשר להרפות לתוכם. כולנו יודעים לעשות זאת".
"אנחנו יודעים לעבור אירועים כאלה"
כיצד ניתן להקל, ולו במעט, על התחושות הקשות והלחץ התמידי? "אני ממליצה למנן את החדשות, במצב שלנו היום 3-4 פעמים ביום. עדיף פחות. אין דברים שלא נשמע עליהם אם צריך, לא נפספס כלום. לא להסתכל על הסרטונים שמזעזעים אותנו. אתה רוצה להיות חלק מזה, אבל זה לא באמת עוזר. תנסו לשים גבול לזה, זה נצרב בנו ואין טעם שנצפה בזה. אני מזכירה לכולם את הנדיבות שיש בנו, לבשל לשכנה מבוגרת, לעשות בייביסטר. המקום של הנתינה נותן משמעות ומחבר בצורות מאוד עמוקות וחמלה ולתכונות שמזכירות לנו מי אנחנו. קודם כל אנחנו צריכות לבוא ממקום שבו אנחנו מווסתות. אם אני באה לחברה שהיא בקושי גדול כשאני ממקום שקט, יש לזה הדהוד בין שתי מערכות העצבים שלנו. ומתוך המקום של המרחב, פשוט להקשיב ופחות להביא עצות. צריך לזכור שאנחנו יודעים לעבור אירועים כאלה. צריך לכבד גם את הרגשות הקשים, ועם זאת אנחנו יודעים לעבור דרך הקשיים הללו".
"ברמה הארגונית, תתנו למנהלים כלים איך לעשות שיחות עם העובדים, זה לא טריוויאלי בכלל, תנו להם לגיטימציה לשתף בתחושות ובקושי שלהם", חיברה מלי את השיח למציאות הארגונית בעיתות מלחמה. "תנסו לנהל את זה ברמה הפרטנית מול כל עובד. תחברו אותם לדברים שקשורים לקהילה הפנים ארגונית, תקימו פורומים שיעזרו אחד לשני, ותחברו אותם לאופטימיות. עצם הדמיון יכול להוציא אותי מסוג של חוויה לא טובה".
