"ראיתי ששלפו בחורה מממ"ד והעלו אותה על אופנוע"
אייל בר עד, תושב ניר עוז, על זוועות ה־7 באוקטובר שראה מבעד למצלמה מחוץ לביתו: "הופקרנו, המחבלים עשו מה שבראש שלהם - הם גנבו בימבות של ילדים"
אייל בר עד, תושב ניר עוז, החליט להתקין מצלמה במרפסת ביתו על מנת לתעד נהגים שנוסעים בחוסר זהירות. לא היה לו מושג שהמצלמה הזו תהפוך לכלי דרכו יתעד מחבלי חמאס רצחניים בעודם תוקפים את שכניו לקיבוץ, חוטפים אותם ושורפים את בתיהם.
בשיחתו עם ינון מגל ויוסף חדאד, תיאר את המראות הזוועתיים: "זה פשוט היה מזל. קפצנו לממ"ד. חזרנו לישון, ואז התחלתי לשמוע יריות מנשק קל מבחוץ. הבנתי שמשהו לא רגיל, נעלתי את דלת הממ"ד והתחלתי לשלוח הודעות לאנשים שבחוץ כדי לראות אם אני מדמיין. אני מקבל תשובות על כך שזיהו מחבלים בקיבוץ ליד המרפאה. זה אומר שהם 50 מטר מהבית שלי. אמרתי לאשתי לא לשאול אותי שאלות. כולנו בממ"ד, חלון ברזל סגור, חושך. את הדלת אי אפשר היה לפתוח מבחוץ, את החלון אי אפשר היה לנעול".
"הם הבעירו שיח גדול שהיה מתחת לחלון הממ"ד שלי, זה מנע מהם להתקרב אליו ולפתוח אותו", הוסיף. "שלחו לי הודעות של 'יורים בנו', 'יש קרב גדול בקיבוץ', 'הבית שלנו נשרף'. הוריה של אשתי הפסיקו לענות לי להודעות באיזשהי שעה. אחרי כמה זמן, אמה של אשתי כתבה לי שאבא שלה נפצע, וביקשה ממני לא לספר לה. לא סיפרתי לה. אחרי קצת זמן, אני מגלה שגדעון, אביה של אשתי, שכב על הרצפה אצל אורנה, אמה, בידיים, ודימם למוות. אם לא היינו מופקרים, הוא היה נשאר בחיים. הוא היה חי עדיין. אין מילים לתאר את הגודל של זה, פשוט הופקרנו. המחבלים עשו מה שבראש שלהם".
"המחשבה הייתה שאין סיכוי שכזה דבר יקרה"
עוד תיאר אייל, כי: "הייתה לנו את המצלמה, התחברתי אליה וראיתי מה קורה בחוץ. בהתחלה אני רואה טנדר עם 7 מחבלים מחוץ לבית כשהם עמוסים בנשק ותחמושת, ומתחילים להסתובב בשכונה. התחלתי לשמוע יריות יותר קרובות. בתוך האירוע, אתה לא מבין במאה אחוז שזה מה שקורה. אף אחד לא חשב שאנחנו גרים במקום בטוח, אבל המחשבה הייתה שאין סיכוי שכזה דבר יקרה כי המדינה וצה"ל שומרים עלינו, שאף אחד לא נרדם על ההגה. הייתי עסוק בלנסות לשמור על הילדים שקטים ולנסות להבין מה קורה לחברים בחוץ שלאט לאט מפסיקים לענות לי להודעות. במצלמה ראיתי איך בבית ממולי פותחים את חלון הממ"ד, שולפים משם בחורה, מעלים אותה על אופנוע ולוקחים אותה כנראה לעזה. ראיתי חטיפה בלייב. אלה שהבית שלהם לא היו בבית. תוך כדי, צילמתי תמונות מסך ושלחתי כדי שאם יקרה לי משהו, לפחות יהיה תיעוד של מה שקרה לה. ראיתי נשים, ילדים, מסתובבים מחוץ לבית שלי, את אחת מהנשים ראיתי כשהיא רצה למחבל ומכוונת אותו לבית שיש בו אנשים, כדי שיילך להרוג אותם ולחטוף אותם. הם לא באו רק לבזוז, אלא לכוון לאן שיש אנשים".
"חיילים לא היו צריכים לירות כדור אחד. לא היו מחבלים כבר בתוך הקיבוץ, הם סיימו והלכו", התייחס לרגע בו הגיעו כוחות צה"ל לקיבוץ. "הילדים יותר חזקים מאיתנו בגדול, אבל זה בכי בלילה וחששות, כל הזמן לדבר על זה ולהעלות את הנושא. אני מתעסק בלנסות לחפש אצלם סימנים של פוסט טראומה. מתוך 400 אנשים שמתגוררים ביישוב, 100 נחטפו או נהרגו, רבע מהאנשים פה פשוט לא איתנו יותר. נרצחו 28 באופן רשמי. משהו כמו שליש מהחטופים, אני חושב שהם מהקיבוץ. במשך שנים הופקרנו. ציפיתי מהממשלה ומהצבא שיגנו עליי וזה לא קרה. שני בתים ימינה נשרפו עד היסוד, בית אחד שמאלה נבזז. אני מצפה שמישהו ייקח אחריות על מה שקרה. אני עדיין בתוך הטראומה, רק לחשוב על לחזור זה לא משהו אפשרי כרגע. גם אם יחסלו את חמאס ועזה תיעלם לגמרי, הטראומה עדיין שם. הייתי סגור בממ"ד במשך 12 שעות עם שלושה ילדים ועם אשתי, ופחדתי לחייהם. מצפה שמי שצריך, שיתפטר. צריך למצוא פתרון לדבר הזה".
עריכה: מיכל קדוש
