לפני קצת יותר מחמישים ימים שבה משפחתו של אביחי ברודץ' משבי החמאס. כעת, לאחר שהחלו להתרגל למציאות החדשה, חזר ברודץ' ללימודיו במכללת אשקלון. בשיחה עם אודי סגל ואלי כהן שיתף ברודץ' בשגרה החדשה בצל הישנה.
"חזרתי מתחילת שנת הלימודים, אני לומד במכללת אשקלון, סיעוד שנה אחרונה, אני עושה הסבה", סיפר. "שמחתי לחזור, אחרי כל האירועים שעוברים עלינו והאירוע שעבר עליי באופן אישי, הייתי צריך איזו שגרה, משהו מהעבר. למדתי בפקולטה לחקלאות ברחובות, לפני שנתיים החלטתי שאני רוצה לעשות שינוי, משהו חדש. אין לי הסבר לזה, לקחתי סיכון על עצמי כי לא ידעתי איך אגיב למקצוע הזה באופן אישי, שהוא מקצוע של נתינה עם הרבה סיבולת אישית".
עוד שיתף ברודץ' כי מהרגע הראשון הרגיש חיבור ללימודי הסיעוד. "מהבחירות שעשיתי בחיים זה אולי מהבחירות החשובות שעשיתי מבחינה אישית. מקצוע מאוד מתגמל, במיוחד עכשיו רואים את זה כשאני נמצא בבתי חולים וכל כך מעריכים את הצוות המטפל, ממש רואים את זה מעם ישראל, את כל ההערכה, וגם מבחינתי לפחות, לטפל באנשים זו זכות מאוד גדולה. מאוד משמח שאני מצליח להתחבר לזה. אתה תמיד עובד עם אחים ואחיות, וכל הסביבה שלך תמיד אנשים טובים. זה חלק מהמקצוע, שאתה בא למקצוע שאתה יודע שכל האנשים שתעבוד איתם זה אנשים טובים שבאו לתת מעצמם. זה בונוס מטורף".
על אותם רגעים שבהם המטופלים ומשפחותיהם מגלים את סיפורו האישי שלו ושל משפחתו, אמר: "אני יכול להגיד שאני מזיל דמעה לא פעם, גם ככה בית חולים זה מקום מאוד מרגש. הייתי בוולפסון במחלקת יולדות אז בכלל. עכשיו אני באסף הרופא במיון, מחלקה עם הרבה רגש, אז זה מוסיף עוד יותר".
"מה התגובה שאתה מקבל הכי הרבה?", התעניינו צמד המגישים, וברודץ' השיב: "הרבה הזדהות, רצון לחבק אפילו. בעיקר שמחה, אנשים שמחים עבור המשפחה שלי - אין יותר מרגש מזה. בכלל כל האירוע של בית החולים, אין מה להגיד, בשביל זה אני הולך. אני עוזב את המשפחה בבית, זה לא תמיד קל וזה מטעין אותי מחדש".
בהמשך התייחס ברודץ' לחזרה ארצה של משפחתו לאחר התופת שעברו והימים הארוכים בשבי. "היינו בשניידר, אירחו אותנו בצורה לא סבירה, כל הצוות היה מדהים. בגלל האירוח שנתנו לנו שם, עטפו אותנו, נתנו לנו, חיבקו אותנו, רק מה שרצינו ויותר, זה הטעין אותי באופוריה מטורפת אותי ואת כל המשפחה. הצלחנו למשוך את האופוריה הזו תקופה ארוכה, כבר עברו מעל 50 ימים, ועכשיו לפני כמה זמן זה התחיל לדעוך".
"אנחנו חושבים על הבית, על הקיבוץ, על החברים שנרצחו, על כל האלמנות והיתומים. זה מחלחל, זה גם מחלחל לילדים. הייתי בסרט משלי ופתאום אני מתגעגע לחברים שלי, מתגעגע לבית שלי, לשכונה, לילדים שהיו מתרוצצים שם. זה כבר לא קורה. שכנים שלי נרצחו, זה מחלחל. היום אני מבין יותר ויותר מה קרה בדיוק וגם הילדים. הם מדברים הרבה, מטפלים באים לעזור לנו, אנחנו עוברים את זה. בסוף החיים ממשיכים, הילדים בריאים, ברוך השם, ועם כל התמיכה שאנחנו מקבלים, והתמיכה היא פשוט מדהימה, אני רק מדבר על זה, אני מתרגש, אנחנו עוברים את זה גם כקהילה", הודה.
עריכה: שני רומנו