בת טובה דיה?
הסופרת שירלי נס־ברלין התארחה אצל ורדה רזיאל ז'קונט ושיתפה בסיפורה המורכב שנכתב על מיטת חוליה של אימה: "הדברים לא יועדו לצאת לאור"
את הספר 'בת טובה דיה' כתבה הסופרת שירלי נס־ברלין ליד מיטת אימה החולה, והרגשות שכתבה על הדף התגבשו לכדי ספר המלא בדפים שלא חשבה שתוציא לאור. ממש כמו בחייה, הגיבורה סועדת את אימה המוטלת במיטתה בבית החולים, ודווקא שם "במקום שהכי לכאורה לא מאפשר את זה, הוא המקום שנותן את זה". הספר עוסק באשמת הילד שרואה את ההורה שלו מפרפר למוות, סובל, לא מטופח, קליפת עצמו, מזכרת ממה שאותה אימא הייתה בחייה, ומנגד הרצון העמוק של הילד שההורה ייפטר מהעולם ורגשות האשם הכרוכים בכך.
הסופרת סיפרה על תהליך כתיבת הספר מראשיתו, לפני שיועד לצאת לאור, כשכל מה שקרה היה בהווה, תקופה בחיים שלה: "הלכתי לסיטואציה נוראית, שכמו שאת אומרת הרבה מאוד אנשים עברו ויעברו אותה. הספר מלכתחילה נכתב ליד המיטה של אימי בבית החולים. זאת הייתה נקודת המוצא שלו. הוא נכתב שם כהתפרצות של מחשבות, רגשות על נייר ללא סדר, פשוט השפרצתי שם במשך שעות ארוכות במשמרת שלי מבין האחים, ושמתי אותו בצד. הדברים לא יועדו לצאת לאור, לא יועדו לצאת כספר. רק כעבור שנה ויותר כשהתבוננתי בו אמרתי 'אני יכולה לעשות עם זה משהו".
הסופרת שיתפה: "כל דמות בחיים שלנו היא לא בעלת פן אחד בלבד. כך גם אימא שלי וגם אני. התפיסה הזאת שלי שלא להתבונן על חצי הכוס המלאה, אלא להסתכל על כל הכוס ולשאול את עצמי איך אני יודעת להודות ולשמוח על החלק המלא - זאת תפיסה שהיא חלק מהמהות שלי. אני חושבת שהרבה מאוד שנים לא נתתי לעצמי להביע בצורה ברורה, ואילו היום בהרצאות שלי ובוודאי בספר נתתי למבט שלי, שהוא לא חוסך ומייפה. נתתי למבט הזה להיות בחוץ. מודה, זה היה מפחיד לתת למבט הזה להיות בחוץ, וממש בכתיבה שלו כתבתי כמה פוסטים כשהבנתי שזה הולך לצאת, וכתבתי 'האם תהיו מסוגלים לקבל אותי כזו?'. היה לי לא פשוט".
נס־ברלין הסבירה מה מיוחד בהסתכלות החיובית שלה: "התפיסה שלי של 'חשיבה חיובית' היא תפיסה שאומרת 'להתבונן למציאות בעיניים' - לפעמים כואב, מקנא, חלש, נמצא בתחתית - ולהתבונן בזה ולהפסיק לפחד מזה. זאת תפיסה שליוותה אותי מההתחלה. זאת תפיסה שאינה מייפה את המציאות, ועדיין אני קוראת לה חשיבה חיובית".
"היא רוצה גם לברוח מהנישואים שלה"
בהמשך הסבירה ורדה: "זה כל כך קשה לשבת ליד המיטה של הורה כשהוא מפרפר והוא לא מת". הסופרת הוסיפה: "והפרפור הזה מכוער. זה דבר שלא נעים להגיד, כי אנחנו רוצים למצוא יופי בכל דבר. לא היה יופי במותה של אימי כשישבתי ליד מיטתה, והגיבורה לא מוצאת יופי ברגעים האלה. היא לא רוצה רק לברוח ממיטת אימה, היא רוצה גם לברוח מהנישואים שלה. היא רוצה לברוח מכל המקומות שכובלים אותה להישאר הדמות שהיא, כי יש לה קריאה פנימית. היא שומעת את הקול הזה שהיא יכולה להיות אחרת, היא פשוט לא יודעת כי אף פעם היא לא הייתה אחרת. היא נמצאת במצב שבו היא מרגישה אסורה, כלואה אבל למעשה היא כלואה בתוך עצמה".
עוד אמרה: "תהליך ההיפרדות מהאם זה תהליך ההיפרדות ממי שהיא צמחה להיות, שזה רחוק מאותנטיות. זו מילה אדירה אותנטיות, איך אני יודעת מה אותנטי? והשאלה הזאת מהדהדת לאורך כל הספר".
"יושבת בת ליד אימה ואומרת 'אבל אם היא תתעורר?'"
לאחר מכן הגיעו השתיים לדיון יוצא דופן שעסק בשאלת המוות של האם ובשאלת רצונה של הבת בכך. "יושבת בת ליד אימה ואומרת 'אבל אם היא תתעורר? אני לא רוצה שתתעורר'. בעצם זה 'תמותי כבר'", סיפרה ורדה והוסיפה: "זה עם המון אשמה. אנחנו רוצים שההורה הזקן והחולה ימות. אני קראתי את זה ואמרתי 'אוי ואבוי', אני מוכרחה להימנע ממצב שבתי תשב לידי והיא כל כך תרצה שאמות".
נס־ברלין ציינה בתגובה: "אנחנו מחזיקים מורכבות בנפש שלנו תמיד, והיא רוצה שהיא תהיה, והיא לא רוצה שהיא תהיה, כי כשהיא תתעורר זו כבר לא תהיה מערכת היחסים שהיא בונה לעצמה בראש, זה יהיה אדם להתנהל מולו, והיא כבר לא תוכל לנהל את זה, וזה מפחיד אותה עד עמקי נשמתה".
המשיכה: "אף ילד אף פעם לא חשב שהוא יגיע למצב שהוא יגיד 'די, אי אפשר להיאחז בחיים' - וזה עולה בה. אני זוכרת כשישבתי ליד מיטת אימי, זה עבר לי בראש, וכשכתבתי את זה בחיים לא חשבתי שאומר את זה בחוץ, והינה אמרתי".
לקראת סיום ציינה המגישה: "הספר מדבר אל הנפש המתלבטת שלנו". הסופרת השיבה: "לגמרי. אני לא מתגאה בזה. חלק מתפיסת העולם שלי זה 'הינה, הכול פרוש בפניכם'".
