ספרים מסתובבים
דליה מור, פרופ' למדעי ההתנהגות וסופרת, שיתפה באירועים הגורליים בחייה שהובילו לספריה • וגם: על היחסים המורכבים עם הוריה שהרגישו שוויתרו עליה
דליה מור, פרופ' למדעי ההתנהגות וסופרת, התארחה באולפן 103fm אצל ורדה רזיאל ז'קונט לשיחה אישית על שלושת הספרים שהוציאה והרביעי והחמישי שבדרך, ובתוך כך על הקו המקשר בין האירועים האקראיים והגורליים שמעצבים את ספריה ואת חייה האישיים.
תחילה סיפרה על תחילת דרכה כסופרת: "סיימתי תפקיד כסגנית הנשיא במכללה האקדמית תל אביב-יפו, ולפני שהספקתי להחליט מה עוד אני עושה, פרצה הקורונה. אני נשואה לפרופ' מוטי רביד שניהל בזמנו את בית החולים מעייני הישועה, שהיה אז בלב המאפליה במהלך הקורונה. הוא יצא לעבודה, ואני הייתי בבית בסגר אחרי שנים של עבודה ומחקר - ופתאום אני בלי כלום". מור סיפרה שניסתה תחילה לכתוב בעברית, ומשלא הצליחה עברה לשפה האנגלית, שפה שבה היא רגילה לכתוב מחקרים, ומאז הקורונה הספיקה לכתוב שלושה רומנים.
בתגובה שאלה ורדה את המרואיינת מדוע ספריה אינם מתורגמים. הפרופ' השיבה: "הייתי שמחה מאוד אם ספריי היו מתורגמים לעברית, אם הייתי יודעת לכתוב בעברית את מה שאני כותבת באנגלית, הייתי עושה זאת. אני כנראה לא יודעת".
בהמשך סיפרה מור על הדרך שבה נפגשה עם בעלה פרופ' מוטי רביד שהשפיעה רבות על כתיבתה בספר 'Inadvertent Encounters': "אנחנו לא תמיד רגישים לכמה מפגשים אקראיים בחיים שלנו. אנחנו לא תמיד רגישים לכמה הרבה מפגשים אקראיים יש לנו במהלך היום-יום הרגיל שלנו".
לאחר מכן שיתפה במפגש שכזה שאירע לה עם בעלה הנוכחי, לפני שהיו נשואים: "באיזשהו שלב חיפשתי לגור בתל אביב. יצרתי קשר עם המון מתווכים, ואחת מהן אמרה לי 'יש לי דירה ברמת אביב ג'', רחוב אלקנה. אמרתי שזה בעייתי. עברתי לגור ברקנטי 3. השכן מלמעלה היה פרופ' מוטי רביד עם אשתו, אני עברתי עם בעלי וילדיי, והיינו שכנים במשך המון שנים. היינו נפגשים למטה עם הכלבים.
עוד אמרה: "לימים אני התאלמנתי, לימים הוא התאלמן. השיחות בדשא שהיו מפגשים אקראיים לחלוטין, הפכו להיות משהו קצת יותר מתוכנן. לי לקח זמן להבין שזה פתאום נהיה קצת אחר, עד שיום אחד זה קרה. תארי לך שלא הייתי עוברת לגור ברקנטי 3 והייתי הולכת לגינה אחרת, כל חיי היו משתנים.
ורדה שיתפה גם היא: "תארי לך שלא הייתי כותבת ב'ידיעות אחרונות' שאין לי מה לקרוא, ואמנון ז'קונט לא היה שולח לי את ספרו, לא הייתי מכירה אותו. את כותבת שזה סוג של מפגשים אקראיים, אבל הם גורליים". בתגובה לכך אמרה מור: "נכון, ולא כולם הופכים להיות גורליים. זה התחיל מזה שיום אחד הוא בא אליי בדשא, ושאלתי אותו 'מה נשמע?', והוא אמר לי 'בסדר', ואמרתי לו 'ומה לא בסדר?', ואז פתאום ראיתי שהוא מסתכל עליי אחרת, כי היה משהו שהיה לא בסדר. זה יצא לי הכי טבעי בעולם, בלי לחשוב בכלל, ופה היה איזשהו סוויץ' במערכת היחסים".
"כעסתי על אימא שבחרה לנסוע לאבא ולוותר עליי"
במהלך השיחה שיתפה מאור במערכת היחסים המורכבת שהייתה לה עם משפחתה שמשתקפת גם בספריה: "במשך שנים היה לי קשה גם עם אימא וגם עם אבא. גדלתי כמה שנים במערב אפריקה, חזרנו ארצה, ואבא המשיך להיות על הקו לאפריקה. יום אחד הוא הודיע שעוברים לטנזניה, אלא שאין בית ספר בשבילי. החלטתי שאשאר בישראל והלכתי לפנימייה והייתי ב'הדסים'. דבש לא ליקקתי".
היא ציינה כי "זה היה שבר גדול. הייתי ילדה של בית, ופתאום אתה נזרק לאמצע שנת לימודים בחורף, בבוץ. זה היה משבר מאוד גדול, אני כעסתי עליהם הרבה שנים. כעסתי על אימא שבחרה לנסוע לאבא ולוותר עליי, כעסתי על אבא שלא היה מוכן להתפשר על עבודה בארץ באיזשהו מקום והחליט לנסוע בחזרה לאפריקה, למרות שהוא יודע שאין מקום בשבילי".
המשיכה ואמרה: "כעסתי על הנתק שעשו ביני ובין אחי שצעיר ממני בארבע שנים. נתק שעלה לו במחיר מאוד מאוד כבד, והוא לא חי היום בארץ. הוא חי בשווייץ, הוא לא הסתגל לחיים פה".
