"יש בור בבטן שחושב שאם הוא ירצה מספיק אז דולב יחזור"
מיכל קסטן קידר, אלמנתו של סא"ל דולב קידר שנפל בצוק איתן, סיפרה על גבורתו של בעלה ועל הזמן שעבר מאז: "הזמן מאפשר לפתח עוד חיים לצד המוות"
סא"ל דולב קידר נפל בעת מבצע צוק איתן כאשר מחבלים חדרו דרך מנהרה לתוך שטח ישראל וביצעו ירי נ"ט לעבר הכוח. המחבלים שהסתערו על סא"ל קידר וחייליו חוסלו על ידי כוח צה"ל במהלך הקרב. מיכל קסטן קידר, אלמנתו של סא"ל דולב קידר, סיפרה על אירוע הנפילה ועל ההתמודדות עם החיים לאחר לכתו.
"זה יהיה עשר שנים בקיץ. הזמן מאשר לפתח עוד חיים לצד המוות של דולב ויותר לשלוט במתי לחשוב על זה ומתי לא. זאת אומרת, כל פעם כשאני אחשוב על זה, אני אגיע לאותה תהום ומחשבות של מה היה אילו ויש מין בור גדול בבטן שחושב שאם הוא ירצה מספיק אז דולב בטוח יחזור כי לא יכול להיות שהוא לא כאן, אבל יש יותר אפשרות לא לחשוב על זה כל הזמן", סיפרה.
המשיכה ושיתפה: "אני מגדלת את ילדיי וילדיו שנראים גם כמו שתי טיפות מים אבא שלהם, אז אני לא צריכה להנציח. לצערי הרב, הוא לא יכול להיות חלק פעיל, לא מהבית ולא מהחיים. הוא נמצא כי הוא תמיד נמצא ואין יום שלא חושבים עליו ולא מדברים עליו, אבל פעיל? הלוואי שהוא יכול היה להיות פעיל".
בני כמה הילדים היום?
"הקטנה מסיימת כבר כיתה ו', אורי האמצעי בן 16 ומאיה הגדולה חגגה 19 והיא חיילת".
איך שומרים על הלהבה הזו ששמה דולב כשהקטנה הייתה בת שנתיים וחצי?
"זה אחד התסכולים הגדולים שאין לה מה לזכור, יש לה רק למה להתגעגע. אין לה אפילו זיכרון אחד קטן להיאחז בו. עצב של ילדים מורכב גם מגעגוע וגם מתחושת הפסד ותחושת ההפסד שלה היא מוחלטת. זאת אומרת, היא לא זוכרת שום דבר שהיה לה איתו, אבל הגחלת היא תמיד קיימת. אלה ילדים, הם אוהבים את אבא שלהם ורוצים אותו והם מתגעגעים אליו. זה לא משהו שישתנה אף פעם ולא משנה באיזה גיל הם יהיו, להפך. לפעמים אלה שהיו מאוד מאוד קטנים מתחילים להתאבל הרבה יותר מאוחר כי רק אז הם מבינים, אז הם מתחילים בדיליי מכולם, אז הם גם קצת יותר לבד בדבר הזה ותחושת ההפסד שלהם היא יותר קשה, כי לא היה להם".
והגדולים? הם חיים חלק מהתחושה שהם צריכים להמשיך את מה שדולב עשה?
"אני לא יודעת. זה לא משהו שאומרים להם בבית, 'להמשיך את המורשת' או את מה שהוא עשה. לחיות את חייהם, זה המסר שאני הכי רוצה להעביר להם ולעזור להם לבצע, זה גם מה שדולב היה רוצה. הם צריכים לחיות את חייהם, לא את החיים שלו או את מה שהוא היה רוצה".
לדבריה, "אי אפשר להתרפק על הזיכרון כי להתרפק זו מילה חמודה וחביבה וכשאתה מאבד את אבא שלך או את אהוב ליבך, הרבה יותר מוקדם ממה שאמורים, אז להיזכר זה אף פעם לא להתרפק בחמידות חמימה שכזו, זה כואב. השנה אני קצת מסוגלת עוד פעם לחשוב על דולב בלי להתפרק לגמרי. לזכור וקצת ליהנות מהזיכרון ולא להתפרק לגמרי כי הזיכרון של דולב תמיד כרוך עם הזיכרון של האובדן שלו".
