רעידות משנה?
כיצד משפיע היחס השלילי כלפי ישראל על צעירים יהודים בתפוצות? • אלון פרידמן וד"ר זהר רביב סיפרו • פרק 05
מפרוץ המלחמה, הידרדרה קשות תדמיתה הבינלאומית של ישראל, ובמקביל, הפכו יהודי התפוצות בעל כורחם למייצגי מדיניותה של ישראל בעזה. לרוע מזלם, מופנים חיצי הביקורת נגד המדינה ישירות אליהם. כיצד מושפע מכך הדור הצעיר של יהודי ארה"ב? כיצד מתנהל השיח בעידן של תיבות תהודה? בפרק החמישי של 'מקצוע ב־י'' בהגשת אלון פרידמן, אירח פרידמן את ד"ר זהר רביב, סמנכ"ל אסטרטגיה חינוכית של ארגון תגלית, ויחד דנו בנושא הסבוך.
"לא ניתן לדבר על יהודים צעירים בלי להבין את העולם הצעיר בעולם המערבי היום", פתח ד"ר רביב. "כשאנחנו, הדור המבוגר, רצינו לגבש דעה, עברנו תהליך פחות או יותר בריא, במהלכו צברנו מידע. כאשר הבנו את מורכבותו של המידע ואת ההקשר שבו צברנו אותו, הפכנו את המידע הזה לידע, ובהמשך, עם השפעות של האופי שלנו, האקלים החברתי שבו גדלנו וכדומה – אנחנו מעצבים ומגבשים דעה. היום, טוען רביב, מודל החשיבה הזה השתבש. ראשית - הנגישות למידע היום גבוהה הרבה יותר מבעבר, אך הנכונות להעמיק את הידע – נמוכה בהרבה. אנשים מסתפקים ב"כותרות", בשברי מידע על פני השטח, ואינם טורחים להעמיק. אני קורא לזה 'גולשים בלי רישיון צלילה'".
עוד הוסיף: "רעה חולה שאינה מצויה רק במדיה החברתית אלא רווחת לצערנו גם ברמות ההנהגה הכי בכירות, היא הפער אדיר בין רמות ידע נמוכות לרמות דעה מאוד נחרצות. אנחנו מוקפים באנשים שיש להם המון מה להגיד על נושאים שהם לא מבינים בהם שום דבר. המשבר הכפול הזה במודל החשיבה, הוא מצב שמערכת חינוך שלא מכירה בו לא יכולה לדעתי להתמודד מולו באופן אפקטיבי".
"אנשים מפגינים נגד הקמפוסים של עצמם"
"אנשים לא רואים צורך בידע כדי לחוות דעה, ואין שום קשר בין רמת הידע לרמת הבטחון העצמי והנחרצות שלהם", הבהיר פרידמן בתגובה. דוגמאות רבות לכך ראינו אצל הצעירים שהפגינו נגד ישראל בקמפוסים: כאשר נשאלו הסטודנטים על מה הם מוחים, ומה למעשה הם דורשים שיקרה, התקבלו תשובות מגומגמות שהסתיימו לרוב ב 'חבל שאינני יותר מלומד בנושא'. כשנתבקשו להסביר את הסיסמה שצעקו "מהים עד הנהר פלסטין תהיה חופשית" – לא היה להם מושג באיזה ים ובאיזה נהר מדובר. צעירים אלה החליטו: 'קודם כל אהיה מורד, ואח"כ אחפש נגד מה אני מורד'. צעירים מאמצים סיסמאות שאינן ברורות להם, מתחברים אל אנשים נוספים המשתמשים באותן סיסמאות, ויוצרים תיבות תהודה של אותה דעה אשר כל הזמן וזרת על עצמה, הולכת ומהדהדת".
זהר רביב הסכים והדגיש: "תיבות התהודה הללו אינן חדשות, והן מאגרות אותנו פעמיים: ראשית – בכך שהחברים בשיח מוקפים אך ורק בהסכמה, וכך נוצרת 'אשליית ההסכמה החברתית', וכתוצאה מכך הם טועים לחשוב שהאמונות והעמדות שלהם, הן העמדות הרווחות והשולטות בשיח הציבורי ום נכנסים ללופ של שכנוע עצמי הולך וגובר ונסמכים על אמת רגשית ולא אמפירית: 'זו האמת ואל תפריעו לי עם העובדות'. שנית - אנשים שקועים כל כך בתוך תיבות התהודה, שהם מאבדים את היושרה האינטלקטואלית ואת היכולת הרגשית להתמודד עם דעות מנוגדות, מבלי לשבור את , מבלי לשבור את הכלים ולנטוש את שולחן הדיונים. אנשים מסרבים להיכנס לדיון עם מי שמאתגר אותם. תיבת התהודה נתנה להם תחושה של הסכמה גורפת ובכך נכחדים כל התנאים לדיאלוג ובמקומם נותרת רק סדרה של מונולוגים מקבילים. מכאן נוצרת גם 'תרבות הביטול'. אם אתה ואני לא חושבים אותו דבר - אתה לא קיים מבחינתי יותר, ובאופן מודע אני מתעל את עצמי רק לכיוונם של אלה שאני יכול לנהל איתם שיח".
"כשלא מדברים עם אנשים שיכולים לאתגר אותנו מחשבתית - לא לוקחים סיכון"
את השיחה, סיכם אלון פרידמן בכמה עצות על מנת להגיע אל אמת שאינה רק סובייקטיבית. "כשאנחנו לא מדברים עם אנשים שיכולים לאתגר אותנו מחשבתית אנו לא לוקחים סיכון, אנו נמצאים במקום הבטוח שלנו", טען. "דיאלוג הוא היכולת להיות מעורב באופן מסוכן בחייו של אחר. כשאתה מקשיב יש סכנה שאולי חלילה תלמד משהו חדש ואולי תשתכנע, וזה הדבר היחידי שיכול לשבור את אותן תיבות תהודה".
עריכה: אליעזר בן יהודה ומיכל קדוש
