תן לשים ת'ראש על פרוזה
מרסל על שבוע הספר בצל המלחמה: "הראש כל כך טרוד עד כי אנחנו לא מצליחים להפקיד בידי סופר או דמות שמעניינים אותנו את מעט הזמן שיש לנו לעצמנו"
כמדי שבוע שבה מרסל מוסרי לאולפן והגישה שעה של תוכנית נעימה עם מיטב היצירות שכתבה או שפגשה בדרכה. הפעם הקדישה את דברי הפתיחה של התוכנית לכבוד שבוע הספר.
היא שיתפה: "אני מניחה שרובכם כבר יודעים מה משלח ידי, אני אדם כותב ולשמחתי זכיתי גם להתפרנס מזה. והשבוע מתחיל לו חודש חגם של הסופרים והסופרות המשוררים והמשוררות הישראלים ואני מדברת כמובן על שבוע הספר. בשבועות הקרובים תמצאו בכל כיכר עיר גדולה דוכנים עם רבים עם ספרים עליהם, ספרות קלאסית, ספרות עכשוית, מודרנית, פנטזיה, אירוטיקה ושירה צרופה ויפה. אני אולי יורה לעצמי ברגל עכשיו, אבל אני יודעת שהמכירות השנה לא יהיו בשמיים, מה לעשות? צריך לקרוא לילד בשמו כי בכל שם אחר סביר שלא יענה לכם".
עוד שיתפה: "קשה לנו לקרוא, להביט באותיות ובסיפורים יפים שמישהו כתב ולהתעסק רק בזה, לא מספיק הרשתות החברתיות, הסרטונים והלך הרוח המהיר של העולם הזה, ה-7 באוקטובר נתן נוק אווט לספרות, כמובן שאני מדברת על השנה הזו. הראש כל כך טרוד עד כי אנחנו לא מצליחים להפקיד בידי סופר או דמות שמעניינים אותנו את מעט הזמן שיש לנו לעצמנו. ואני יכולה להבין את זה. השנה הרצתי פעם אחת בפסטיבל הסופרים העצמאיים בנמל יפו. אחר כך עמדתי בדוכן קטן ומאולתר, בזמן ששאר הסופרים פתחו דוכנים יפים ומהוקצעיים. את בטוחה? שאלה אותי אחיינית שלי, אותה גייסתי לעבוד בדוכן 'את מרסל מוסרי זה לא מכבד אותך' הבטתי על השלט המאולתר, לקחתי טוש וורד וכתבתי 'פה נמכרים ספריה של מרסל מוסרי' וזהו, לא הבאתי שום תמונות יח"צ שום קישוטים ושום כוסות קטנות של יין לכל מי שרכש ספר".
המשיכה ואמרה: "סיימתי את ההרצאה שהייתה נהדרת וגדושה באנשים ועמדתי במשך שעה בדוכן, פגשתי, חייכתי וחתמתי. יום אחרי התקשרו אליי מכמה ערים בהם גם יש שבוע הספר כולל תל אביב הגדולה שבהן, הבטיחו שיארגנו לי דוכן, שיהיה בו הכל, רק שאגיע ואחתום "סליחה, השנה לא אחתום" עניתי וזהו. נכון, אני עדיין מרצה ומלמד כתיבה, אבל משהו בלעמוד מול דוכן, להתבשם בספרות שלך, לחתום לאנשים, להתחבק, לשמוח בטירוף, להצטלם, משהו לא מסתנכרן לי טוב עם השנה הזו. יש לא מעט נרצחים בנובה ובקיבוצים ואפילו כמה חיילי צהל שנהרגו, עליהם אני יודעת, שקראו אותי, שהיו להם את ספריי, שהכירו אותי, לא מסוגלת לחתום על ספרים עד יעבור מעט זמן ואני מאוד מעריכה את מי שכן".
לסיכום אמרה: "את כל ההרצאות שלי, אותן אני כן נותנת כי מה לעשות? זה הלחם והמים שלי ושל בתי וקצת מוציא אותי מהדאון הזה. אבל גם אותן, את ההרצאות שבדרך כלל אני מסיימת באנקדוטה מצחיקה או בסיפור, אני בוחרת לסיים בתפילה לשלום החטופים והשבתם במהירות ובתפילה לשלום חיילי צה"ל ובתפילה לשלום כל מי שנפצע או שנהרסו חייו בשנה המזעזעת הזו. עוד לפני שאני מסיימת לברך הקהל צועק איתי 'אמן'. והלוואי והם ישובו בקרוב ובשבוע הספר הבא אגיש להם ספר חדש שכתבתי, אופטימי, עם צלקות אבל אופטימי והפעם, אני בטוחה שהפעם, אבקש שהם יחתמו לי. השנה הם הסיפור, רק הם הסיפור".
