"טנדר של מחבלים חיכה לנו בכביש וריסס את רכבנו"
מיכל אוחנה, שורדת ממסיבת הנובה, שיתפה בזיכרונות הקשים • וסיפרה על הצורך בסיוע כלכלי: "אני תשעה חודשים אחרי ועדיין לא חזרתי לעבודה"
מיכל אוחנה, שורדת ממסיבת הנובה שהשתתפה אתמול (ב') בדיון בוועדה לביקורת המדינה, שוחחה עם ענת דוידוב ב-103fm והביאה את סיפורה האישי הכואב.
לדבריה, "אני בשנה האחרונה מתגוררת בפורטוגל והגעתי כמה ימים לפני 7 באוקטובר לארץ כי אחותי ילדה וגם כדי להיות עם המשפחה בחגים, חברים מאוד טובים שלי אושר ומיכאל וקנין ז"ל, שהיו חלק מהפקת הנובה, שמעו שאני בארץ והזמינו אותי למסיבה. הגעתי עם שני חברים בערך ב-1 בלילה ועד השעה 6:30 בבוקר זו הייתה המסיבה הכי טובה שהייתי בה, והייתי במסיבות, וכמו שכולם יודעים התחיל מטח רציני של רקטות. סגרו את המוזיקה ואמרו לכולם להשתטח על הרצפה ותוך דקות פינו את כולם משטח המסיבה".
"לא ידענו שיש חדירת מחבלים, חשבנו שזה רק הרקטות, ובעצם אני ושני החברים שלי נשארנו ברכב. התחלנו לשמוע ירי שהולך ומתקדם אלינו, וכשהתחלנו לשמוע את הירי ממש קרוב, חברים שלי הבינו שזה לא ירי של צה"ל בגלל הירי האוטומטי, והבנו שיש חדירת מחבלים. נכנסו לרכבים והתחלנו לנסוע, וטנדר של מחבלים פשוט חיכה לנו בכביש וריסס את הרכב שלנו. אנחנו יוצאים מהרכב ומתחילים לרוץ לכיוון החפ"ק המשטרתי, שם אני מתחילה להבין את המצב. מלא אנשים פצועים מירי, בדיעבד אני יכולה לומר היום שצילמתי את כל האירוע מתחילתו ועד סופו. צילמתי את כל הבריחה שלי, הטלפון היה הנשק והעיניים שלי, זה מה שהציל אותי", אמרה.
"התחבאתי תחת הטנק במשך שבע שעות, שם המחבלים ראו אותי וירו בי"
לדבריה, "באיזשהו שלב הגוף שלי בוגד ואני לא מצליחה לרוץ. אני פשוט יושבת על הרצפה רואה את כל מה שקורה מסביב ולא יודעת מה לעשות. בסופו של דבר הגעתי בנס לטנק שעמד בשטח, התחבאתי תחת הטנק במשך שבע שעות, שם המחבלים ראו אותי וירו בי. קיבלתי כדור לרגל וקיבלתי רסיסים של RPG בכל הגוף, בשעה שתיים-שלוש בצןהריים מגיעה יחידה מיוחדת של צה"ל, והם מתחילים לחלץ אותנו".
"תשעה חודשים עברו. נתנו לנו בהתחלה 12 טיפולים, אחר כך העלו ל-24, ובסוף זה הגיע ל-34 טיפולים נפשיים. כל טיפול הוא שעה טיפול אצל פסיכולוג. אני סיימתי 24 טיפולים בשלושת החודשים הראשונים. היום אני צריכה לספור טיפולים כדי שלא ייגמרו לי. אנחנו עדיין לא במצב שיכולים להחליט לנו כמה טיפולים יגיעו לנו. אנו חייבים את הטיפול הזה. אני עדיין לא חזרתי לעבודה, במקצועי אני אחות וטרינרית", הוסיפה.
בסיום השיחה סיכמה: "אני יכולה להגיד שאחרי אתמול אני מאוד אופטימית וחיובית, ראיתי כמה מנסים לעזור לנו. אנחנו בעצם מבקשים להשתלב מחדש בשוק העבודה. תעזרו לנו, תנו לנו מענקי תמיכה ומענקי התמדה".
עריכה: אליעזר בן יהודה
