החיים והמוות ביד הלשון
נימה קרסו בפינת הסיפור הקצר, עם סיפור בעל ערך המתקשר לנושא התוכנית • והפעם: מדוע יש תפקיד משמעותי דווקא ללשון שלנו?
כמו בכל תוכנית, נימה קרסו, רעייתו של הפרופ', עלתה לשידור כשבפיה סיפור קצר המתקשר בצורה ישירה לנושא התוכנית. "אני אספר לכם סיפור שנשען על אחד ממשליו של המלך שלמה. הוא התפתח לסיפורים שמוצאים אותם במדרש תהלים, בבני עקיבא, ואצל ביאליק. אנשים מכירים אותו מקדמת דנא – מדובר בסיפור על חלב לביאה".
קרסו הפליגה בתיאורים וסיפרה על מלך פרס שחלה מאוד. זימנו אליו את טובי הרופאים. בסופו של דבר הגיעו למסקנה כי הוא חייב לשתות חלב לביאה, רק כך הוא יתרפא. צייד הממלכה לקח עימו 10 עזים, וכשראה במערה לביאה מניקה את הגורים שלה – החליט לעשות מעשה. כל יום שחט עז, והניח בפתח המערה. הלביאה, שהייתה רעבה מאוד, אכלה בתאבון. אחרי עשרה ימים בהם הוא דאג להביא לה בכל יום עז – היא הרשתה לו לקחת חלב מהעטינים שלה.
הצייד המשיך בדרכו חזרה לארמון המלך. לקראת ערב הוא חיפש מקום לישון, התכסה במעילו ונרדם. בחלומו, הוא היה עד לוויכוח מוזר בין האיברים שלו – כל אחד מהם ניסה לקחת את הקרדיט על העשייה שלו. בסופו של דבר, דווקא הלשון שנחשבת לאיבר קטן יותר – ביקשה להוכיח שהיא השולטת. הצייד התעורר מבולבל, ומיהר לארמון המלך. הוא פנה אליו, ואמר: "הנה, הבאתי לך חלב כלבה". המלך זעם עליו, והיה המום מגודל הבגידה כך שביקש לתלות אותו. בדרך לעמוד התלייה כל איבריו של הצייד רעדו מפחד, ואילו הלשון אמרה להם: "אני מעל כולכם. אם תודו בזה – אציל אתכם". כמובן שהאיברים הודו, ואילו הצייד אמר לתליין להחזיר אותו למלך. לאחר שחזר אליו ביקש ממנו לשתות את החלב, והסביר כי הציידים קוראים לפעמים ללביאות כלבות. "אם תשתה את החלב אתה תראה שתבריא".
המלך שתה את חלב הלביאה, הבריא, וכל האיברים הודו בשליטתה המוחלטת של הלשון עליהם. כפי שאמר המלך שלמה בספר משלי "החיים והמוות ביד הלשון".
