לא לפחד מהפחד
הילד מסרב להישאר לבד? מיכל דליות על חרדות בצל האזעקות: "הילד מרגיש כאילו הוא הולך על חבל - לעזור זה לתת לו יד"
המתיחות הביטחונית המתמשכת לא פוסחים על דור העתיד, וההשלכות הנפשיות ניכרות היטב בתוך הבתים פנימה. בשיחה מרגשת ונוקבת ב־103fm, פנתה מאזינה למומחית מיכל דליות בתיאור של מצוקה יומיומית: בנה בן ה־6 מסרב להיכנס לחדרים חשוכים, נמנע מללכת לממ"ד לבדו ודורש ליווי צמוד לכל פינה בבית. דליות, בטון סמכותי אך מלא חמלה, הבהירה כי במציאות של אזעקות וריצה למרחבים מוגנים, הפחד מהחושך אינו רק שלב התפתחותי, אלא תגובה הישרדותית למציאות הזויה.
"בואי נצא מנקודת הנחה שיש לו את הסיבות לפחד", פתחה דליות וקבעה נחרצות כי אין מדובר בעניין התנהגותי גרידא. היא הזכירה למאזינה כי הזיכרון הקולקטיבי והמציאות הנוכחית מזינים זה את זה: "חושך זה דבר מפחיד. מתוך החושך יכולים לצאת מפלצות, הוא צודק. חושך זה דבר מפחיד". דליות הדגישה כי הניסיון לחנך את הילד דרך התעקשות או דרישה שידליק אורות בעצמו רק מייצרים לחץ מיותר במקום שבו נדרשת יד מחבקת.
המאזינה שיתפה כי "הוא לא נכנס לשום חדר שיש בו קצת חושך". הפתרון של דליות אינו טמון במלחמה חזיתית בפחד, אלא בשינוי הגישה ההורית. "אני רוצה להוריד ממנו את הלחץ", הסבירה. היא הנחתה את האם להפסיק לבקש מהילד להתמודד לבד ולהתחיל לשתף פעולה עם הצורך שלו בביטחון: "ברגע שהוא אומר 'אמא בואי', תגידי לו 'אני באה, אני פותחת, הבנתי שזה מפחיד אותך'. בשביל מה יש אמא ואבא? גם בשביל לשמור ולעזור". דליות הציעה להשתמש בתירוצים טבעיים של חיי היומיום כדי להרוויח דקות של עצמאות, כמו להגיד "אני רק שוטפת ידיים ובאה", מבלי להפוך זאת למאבק כוחות.
בתגובה לחשש של האם שהילד לעולם לא יתגבר על הפחד, סיפקה דליות דימוי עוצמתי מעולם שיווי המשקל: "הילד מרגיש כאילו הוא הולך על חבל. אם תאלצי אותו לעמוד שם לבד - הוא ייפול. לעזור לו זה לתת לו יד. אחר כך, בלי שהוא שם לב, את נותנת רק אצבע, ואחר כך את רק עומדת לידו, עד שאת כבר לא שם. זה התהליך". היא הבהירה כי במציאות שבה הורים שולחים ילדים למסגרות בבוקר אחרי לילה של אזעקות, הציפייה ליציבות רגשית מוחלטת היא לא ריאלית.
לסיכום, דליות קראה להורים להכיר במורכבות של התקופה הנוכחית ולגלות גמישות מקסימלית. "אנחנו חיים במקום מטורף, המציאות הזו הזויה", סיכמה.
