"לא צריך לראות את המחלה כאויב, אלא כשמשהו שצועד לצדך"
מיכל, שפגשה פעמיים במחלת הסרטן, סיפרה לאורן דוברי על ההתמודדות האמיצה והמלחמה היומיומית • פרק 04
מחלת הסרטן היא אף פעם לא סיפור פשוט. אך מה עושים כשנאלצים לפגוש במחלה פעמיים? בפרק הרביעי של 'מזל סרטן' בהגשת אורן דוברי, אירח את מיכל, בוגרת עמותת 'גדולים מהחיים', ושמע איך גילתה שמשהו לא בסדר, וכיצד הפכה את התמדדותה האמיצה לסיפור מעורר השראה.
"היום אני מתמודדת עם המחלה, עדיין בטיפולים, כרגע מתנדבת בצה"ל ומנסה להמשיך את חיי כרגיל", סיפרה. "הטיפולים שאני עוברת הם תרופתיים באמצעות כדור, ולכן אני יכולה להמשיך עם הטיפולים לבד בבית ללא צורך להגיע לבית חולים בכל טיפול. אני פשוט חיה לצד התרופות וממשיכה את סדר יומי בהתחשב בתרופות שיש לי והכדורים".
על הרגע בו פגשה לראשונה את המחלה, סיפרה מיכל: "בגיל שנתיים חליתי בפעם הראשונה בסרטן בשם הפטובלסטומה, זה גידול סרטני שנמצא בכבד. ההורים שלי ראו שהבת שלהם נראית שונה מבחינה חיצונית, ואחרי מסע ארוך של בדיקות וחיפושים גילו את הגידול והתחלנו לחפש את דרכי הטיפול בו. לאחר הרבה מאוד ניתוחים וכל סוגי הטיפולים הקיימים, הכימותרפיות, התרופות והניתוחים האפשריים לאותו סוג, בגיל 6 וחצי החלמתי. נותרתי במעקב קבוע של כמעט שנה בבית חולים שניידר כדי לראות שהגידול בכבד לא חזר".
"בראשון בספטמבר הייתי בכיתה י', יום אחרי הייתי מאושפזת"
"בגיל 14 וחצי בערך, חלה אצלי הידרדרות חריגה בראייה, מילדה שרואה הגעתי למצב שלא הצלחתי להבדיל בין אצבעות הידיים שלי", הוסיפה. "לא ראיתי כלום, לא בטלפון, לא במחשב. זה קרה בסוף כיתה ט', בדיוק במעבר בין החטיבה לתיכון. עשיתי שוב בדיקות ולאחר חצי שנה הצליחו להבין שזה לא משהו אופטי בעין, שזה לא בעיה שיכולה להיפטר עם משקפי ראייה, ושאני צריכה לפנות למיון. במהלך הזמן הזה ראייתי המשיכה להתדרדר. אני זוכרת שבראשון בספטמבר הייתי בכיתה י', ויום אחרי כבר הייתי מאושפזת. הם הבינו מהר מאוד שמדובר בגידול ושלחו אותי ל־MRI. האמת שהדבר הראשון שעבר לי בראש זה 'רק לא משקפי ראייה', בדיעבעד אני מבינה שזה הדבר הכי טוב יכול היה לקרות. עובר בראש חוסר הוודאות, חוסר ידע לגבי מה שיכול להיות".
כיצד נראו החיים בבית לצד המחלה? "בבית זה היה המחלה האסורה, שאסור לדבר עליה", הודתה מיכל. "לא מדברים על הסרטן, אומרים 'המחלה', אף פעם לא שמעתי את הסיפור עד הרגע בו חליתי בפעם השנייה, לא ידעתי איזה סוג סרטן היה לי. לא ידעתי מה עברתי, רק ראיתי צלקות על הגוף. מעבר לזה לא ידעתי כלום. ידעתי שיש לי מחלה וככה הצגתי את זה לחברים שלי כשהייתי הולכת לבדיקות. במיון, לרופאים לקח קצת זמן להבין מה קורה, אחרי משהו כמו 24 שעות שלחו אותי ל־MRI וגילו שיש גידול בראש. הטיפולים הם תרופותיים, 9 בכל יום, בוקר וערב. התחלתי לקחת אותן, ואני כבר ארבע שנים עם התרופות האלו. עד היום זה הטיפול".
"אני לא מרגישה שיש אדם שנותן לי השארה יותר מההורים שלי", סיכמה מיכל את השיחה. "בסרטן הראשון שלי, אימי הייתה בהיריון עם אחיותיי התאומות והיא לא הייתה יכולה להיות איתי בבית החולים. אנחנו אחיות מעולות, התקרבנו מאוד בתקופה הזו. הכי חשוב לדעת ולהאמין שיהיה טוב, ולחשוב על אחרי, על איך אתה מנצח את זה ועובר את הכל. לא לראות את הטיפולים והמחלה כאויב, אלא כשמשהו שצועד לצדך. הגידול לא ייעלם מהראש שלי, אז פשוט ללכת לצד זה, לאהוב את הדבר הזה".
"יש הבדל בין מלש"ב רגיל לבין צעירים החולים בסרטן"
בסיום הפרק, שוחח דוברי עם אלינור ביטון בריח מ'גדולים מהחיים', שסיפרה על תהליך התנדבות לצה"ל בקרב צעירים חולי סרטן. "יש הבדל בין מלש"ב רגיל לבין צעירים החולים בסרטן", אמרה. "כאשר מקבלים קצבת נכות כלשהי, זה ידוע לצבא לכן לא מקבלים צו ראשון. חשוב לברר ולהבין את זה. אם החברים מקבלים צו ראשון והם לא חשוב להסביר לילדים שהם לא פחות טובים. הצבא מדבר על 5 שנים אחרונות מיום קבלת הצו הראשון. אם הצעיר חלה בגיל 11 הוא לא יקבל צו ראשון ויוכל להתנדב. אם הצעיר חלה בגיל 4 הוא ככל הנראה יקבל צו ראשון. אנחנו מאוד מעודדים את בני הנוער להתנדב או לצבא או לשירות לאומי ועובדים מול מדור מיטב או מדור מתנדבים".
"ההורים צריכים לדעת שהמשך התהליך נותר כפי שהיה באזרחות", הבהירה. "כמו כן, כל קשת התפקידים פתוחים בפני הצעירים: יחידות מובחרות, נהג האמר, מדריכת סימולטר. חשוב לבחור אבל להבין שהצבא הוא לא תוכנית כבקשתך".
עריכה: אחיעד לוק ואחיה כהן
