"בערב החג אמרתי 'משהו רע בדרך אליי'"
תומר אזולאי, אחיו של רס"ר (מיל') איתי אזולאי שנפל מפגיעת פצמ"ר בצפון: "משלמים את המחיר כדי שנכדיי לא יחוו דברים כאלה, כדי שלא אקבור ילד"
רס"ר (מיל') איתי אזולאי, לוחם ביחידת הניוד 5515 מאורנית, נפל בתחילת השבוע (א') מפגיעת פצמ"רים בגבול הצפוני. בנופלו, היה איתי בן 25. תומר אזולאי, אחיו, שוחח עם בן כספית וינון מגל וסיפר עליו.
"בתפקיד הניוד, הם משנעים לוחמים ומאבטחים את השיירות בגבול הצפון", תיאר תחילה. "הם ביצעו מספר משימות של הכנסת כוחות לתוך השטח, ובחזור פרקו מהכלי, עשו הכל לפי נהלים ופקודות, הסתתרו במקום מוגן, והיה פצמ"ר ככל הנראה. אחי נהרג במקום. לפחות הוא לא סבל ברגעיו האחרונים. אנחנו שניים, איתי הוא הבכור ואני הקטן. לא סתם אומרים שלוקחים את הכי טובים, הוא באמת היה הכי טוב, יפה תואר, חרוץ, חכם. הוא היה גבר, ג'נטלמן, מהדור שאין היום כמעט. איתי היה משקיע, כל מה שעשה הוא היה עושה בהצטיינות, לא עניין אותו, אם הוא עושה את זה, הוא עושה את זה הכי טוב שיש. כולם אוהבים אותו. תמיד היו לו שאיפות, הוא היה מהמורעלים. הוא היה רוכב על אופניים בלילות להכנה לקרבי וחוזר, גשם, קיץ, לא היה מעניין אותו, התגייס למטכ"ל, הוא נפל משם והגיע לדובדבן. שם עשה את כל השירות שלו. ובמילואים הם משובצים, הוא והיחידה שלו, בניוד".
"איתי אף פעם לא נתן תחושה שצריך לדאוג"
עוד הוסיף: "איתי התגייס ב־7 באוקטובר ועשה מעל 200 ימים, הוא היה בדיוק בתואר, למד הנדסת חשמל באריאל ולפני כמה חודשים קיבל הצטיינות. הייתה לו בת זוג, מאי, מדהימה, הם היו מאוהבים. הם בדיוק חזרו מטיול בדובאי. אמא שלה קנתה להם כרטיסים ליום הולדת שלו, והם חזרו בשבוע שעבר לפני ערב החג. חבריו לצוות עדיין עושים משימות, עדיין בצו. ב־7 באוקטובר אחי עשה משימות בכל הרצועה. תמיד היה חשש, אבל איתי היה לוחם בכל רמ"ח איבריו, אף פעם לא נתן תחושה שצריך לדאוג, לא הראה פחד או חולשה, הכל כאילו בקטנה. לא היית מרגיש שאתה צריך לדאוג לו, סומך עליו בעיניים עצומות שלו זה לא יקרה, שהוא שומר על עצמו. הוא מעולם לא אמר לא ומעולם לא פחד, הוא הבין שמגיע הצו והלך. בערב החג פחד שלא יספיק בגלל שהוא חוזר מדובאי, אז החברים שלו לצוות עשו לו טופס טיולים וחתמו לו על ציוד, והוא הגיע ישר לשם. תמיד היה הכי להוט, הוא היה מכור, נרקומן של זה, של הצבא, לעלות על מדים. הם חברים טובים מאוד מהיחידה".
"נשארתי לבד", הודה בעצב. "היה בינינו קשר מדהים, כל הבגדים שלנו משותפים, אין לי בגדים שלי, היינו קונים ביחד הכל. הארון שלנו משותף. מדברים וצחוקים רק שלנו וחוויות, הוא היה מביא ומחזיר אותי לצבא מכל מקום. הוא היה קם שעה מוקדם יותר כדי לקחת אותי. זה כאילו חצי ממך הלך. אני מקווה שהוא ידריך אותי ויכווין אותי. קשה להורים מאוד, זה הבן הבכור שלהם. יש אנשים שעוטפים אותנו, נקום ונמשיך בעזרת השם. יצא לי בתפקידי להתעסק המון בעולם החללים והפצועים. הייתה לי תחושה, בראש השנה, כל ערב החג הסתגרתי בבסיס, בגדוד, ואמרתי להם 'משהו רע בדרך אליי'. כשזה מגיע זה מגיע, אסור לוותר. אנחנו משלמים את המחיר שהדורות שאחרינו לא ישלמו, כדי שהנכדים שלי לא יחוו דברים כאלה. שאני לא אקבור ילד כמו אבא. צריך להמשיך, עד הניצחון. עד הסוף".
עריכה: מיכל קדוש
