"סבא שלי יכול להיות גאה במה שאנחנו עושים"
עודד ליפשיץ נחטף מביתו בניר עוז, וכבר שנה הוא שבוי בשבי החמאס • נכדו ביקר באולפן של רז שכניק והביע דאגה: "לא יודע מי מהם שם עוד נמצא בחיים"
עודד ליפשיץ הוא אחד ממייסדי קיבוץ ניר עוז שנחטף במהלך מתקפת הפתע על מדינת ישראל ב־7 באוקטובר 2023. נכדו דניאל הגיע להתארח באולפנו של רז שכניק, וגולל את הסיפור המשפחתי המלווה בגעגועים רבים ובציפייה שסבו ישוב הביתה אחרי למעלה משנה בה הוא נמצא בשבי החמאס.
בתחילת התוכנית הנכד התקשה להגיד ערב טוב, והסביר: "כרגע אין טוב, יש הרבה מאוד חושך ואני מקווה שהאור יעפיל על החושך בשנה הזו". מיד אחר כך ביקש להתייחס ליום השנה לאירועים המתועבים שהתרחשו בגבול, והסביר שהוא לא חושב שהמדינה חוותה אי פעם יום כזה בהיסטוריה שלה, והודה: "אני קצת ניתקתי את עצמי רגשית, כי לא יכולתי להכיל את היום הזה. אני בא לניר עוז, וזה בית קברות שהוכפל – מדברים על הזיכרון, ומהצד השני יש 29 חטופים בעזה מקיבוץ ניר עוז. השילוב בין הדברים הוא פשוט בלתי אפשרי. ראיתי אנשים סביבי שכל היום בכו סביבי, ואני לא ידעתי מה לעשות. ניתקתי את עצמי רגשית ואיבדתי את הקול שלי, הגוף מגיב".
השיר שפתח את התוכנית הוא 'כשנבוא' של אריק איינשטיין, ואפשר להגיד שעצם הבחירה שלו אומרת הרבה. דניאל התייחס לזה, ואמר: "שלחתי למשפחה, לאחותו תלמה מחיפה, ומי שבחרו חלק מהשירים בתוכנית זו תלמה ועודד בעלה. תלמה היא קצת יותר צעירה מסבא שלי עודד, צעירה בשנתיים, ומי שבחר את השיר הזה זה גם האחיין שלו. הם אנשים נורא קרובים, והם יוצאים שבוע שבוע לטובת החטופים".
יוכבד, סבתו של דניאל, נחטפה גם היא לעזה, והשתחררה בעסקה הראשונה שנעשתה. "יש פה קרדיט שאנשים לוקחים, אבל העסקה הראשונה זו עסקה שנעשתה בגלל שחמאס רצה לנקות חלק גדול מהתדמית העולמית שלו – הוא שחרר חלק מהנשים וחלק מהילדים, וסבתא שלי ונורית יצאו משם בנס גדול. סבתא שלי ירדה 10 קילו ב־17 יום. אני ראיתי אותה בוכה כשהיא ראתה את עצמה יוצאת משם – היא לא האמינה שככה היא נראית. היא אישה חזקה ועוצמתית והיא אפילו לא זיהתה את עצמה. ב־11 חודשים האחרונים סבתא שלי היא האדם היחיד שפגש גם את סינוואר וגם את נתניהו אז אולי היא יכולה לעשות את המשא ומתן ביניהם אחרי שראתה כל אחד מהם".
"היא מדברת על המפגש עם סינוואר? היא משתפת?", שאל שכניק את דניאל. "תראה, זו לא הייתה פגישה ארוכה, אבל היא מדברת ומשתפת. זה מדהים שהיא באה, ונעמדה, ודיברה אליו חזרה. סבתא לי היא באמת משהו יוצא דופן, אבל זה כל הנשים המבוגרות של ניר עוז שיצאו – זה מדהים כמה כוח יש להן".
"סבא היה מאוד גאה בדברים שעשיתי"
השיחה הלכה והעמיקה, ודניאל ביקש לספר יותר על סבו, "הוא אוהב לקרוא עיתונים, הוא עיתונאי וכל יום היה קורא. אני לא שוכח אותו קורא עיתונים כל ערב, גוזר את הכתבות שהוא אוהב, שנשרפו כולן, בבית ב־7 באוקטובר. כעיתונאי הוא נסע לפגישה בקפריסין של אש"ף, והיה ברואנדה עם רופאים ללא גבולות. פעם ראשונה שאני ראיתי עיתון מודפס זה היה אצלו. סבא היה מאוד גאה בדברים שעשיתי", סיפר והזכיר את הקריירה שלו בעולם הכדורגל, שסבו עקב אחריה בעניין.
"אני גדלתי אצלם. ניר עוז זה קיבוץ מאוד קהילתי, גדלתי אצל סבא וסבתא שלי ובמשך הרבה שנים הייתי הנכד היחיד שלהם, וגם אחר כך הייתי לנכד היחיד שגדל בקיבוץ באופן מלא. נולדתי בשוודיה, אמא שלי הייתה מתנדבת בקיבוץ, סבא וסבתא שלי פחדו שהיא תיקח אותי לשוודיה. בסופו של דבר היה היחידה שנשארה – כל הבנים עזבו את הקיבוץ, והיא נשארה איתם. ב־7 באוקטובר זה היה הנס שלנו כי אמא שלי והבת שלי יצאו מניר עוז לעשות בייביסיטר בתל אביב לבן של הבן זוג של גרושתי. הם נשארו בתל אביב באותו הלילה, ואני לא הייתי בארץ".
"הצד השני של ה־7 באוקטובר היה שיום לפני סבא שלי לא הרגיש טוב", ביקש דניאל לשתף, "יש לו בעיות של לחץ דם ומחלת ריאות. הזמינו לו אמבולנס, אבל הוא לא רצה להתפנות עם האמבולנס לבית החולים. אבא שלי לקח אותם לניר עוז, ממש כמה שעות לפני המתקפה". עם כל בעיות הבריאות הלא פשוטות שלו ליפשיץ היה זה שהחזיק את הידית של הממ"ד בזמן שהמחבלים פרצו פנימה. הם ירו חמישה כדורים לדלת, ואחד מהם פצע אותו ביד, הם גררו אותו מחוץ לבית, ולקחו את אשתו עם שטיח.
"במבט אחורה שלה סבתא שלי הייתה בטוחה שסבא שלי מת בגינת הקקטוסים, אבל זה עוד פעם בעיות הלחץ דם שלו – סבא שלי התעלף. כשסבתא שלי חזרה היינו בטוחים שהוא נרצח, ואז שתי נשים שהיו בשבי, ביניהן עדה, שסיפרה שהיא הגיע למחסן מיון של פירות וירקות והיא ראתה גבר עם גלביה לבנה מוכתמת בדם שוכב על שולחן והבינה שזה הוא. הוא היה בהכרה, ואמרו לה שלוקחים אותו להוציא לו את הקליע מהיד. אחרי כמה ימים היא שאלה מה איתו, ואמרו לה שהעבירו אותו לדירה ומהדירה הזו עוד חוזרת שבי סיפרה שהיא הייתה איתו – הוא עשה הכל עבורה, טיפל בה, החליף לה חיתולים כי היא הייתה אישה נכה. ברגע שהוא התעלף שוב הם העבירו אותה ואנחנו לא יודעים מה עם סבא שלי מאז".
דניאל הודה בגילוי לב כי "אני לא יודע מי מהם שם עוד נמצא בחיים. אני יודע שאנחנו עשינו שגיאה גדולה לטעמי מתחילת הדרך – התמונה של החטופים הזקנים שקדושים בקוראן עוד יותר מבתורה ולא ניצלנו את זה בשבילי להיכנס בחמאס ולייצר עסקה. זה מחדל".
"מרגיש שמישהו נרמל פה שיש שנה נשים בשבי"
במהלך התקופה הארוכה הזו דניאל חלם על סבא שלו פעמיים, הוא חלם שהוא שב הביתה לקיבוץ. לא פעם החלומות שלו קיבלו גוון אחר, והוא חלם כי הבת שלו הייתה בקיבוץ באותה המתקפה. בין כל החלומות המדממים הוא חלם על מפגש עם סינוואר, והסביר: "חלמתי שאני הורג אותו וקובר אותו ליד החדר אוכל של הקיבוץ, ואז מתחילה איזושהי בריחה. בפעם השנייה חלמתי שאני מדבר איתו ומשכנע אותו לשחרר את הזקנים. גם בצלאל סמוטריץ' הגיע לחלום, וממש דיברתי איתו על זה. אנחנו הראשונים שרוצים שסינוואר יהיה תלוי במרכז הקיבוץ, אבל יש לנו שם 29 חברי קיבוץ". דניאל מיהר לגעת גם במצבן של התצפיתניות, ואמר: "אני מרגיש שמישהו נרמל פה שיש שנה נשים בשבי".
"הוציאו להורג שישה חטופים צעירים ואנחנו צריכים להדהד את זה"
הנכד המודאג סיפר כי קשה לו לשמוע מוזיקה בשנה האחרונה, כי הוא מרגיש שהחטופים לא מצליחים לשמוע מוזיקה. "אני שומע מוזיקה והדמעות מתחילות לרדת. זה המקום הכי בסיסי. אנחנו לא תמיד חושבים על מה שאין להם ובואו נהיה בטוחים שהם כנראה יושבים באיזו מנהרה מזעזעת, וככל שהזמן עובר מעבירים אותם ומעבירים אותם, וכשאני מתכוון מעבירים אותם - זה צעדות המוות שם במנהרות. הם התחילו במנהרה שמקבלים, וראינו מה קרה לאלו שהוצאו להורג – כרמל גת וארבעת החטופים איתה – הם הוצאו להורג, ואת זה שכחנו. הוציאו להורג שישה חטופים צעירים ואנחנו צריכים להדהד את זה. כל תנועה מוציאה שם אנשים להורג בתוך מנהרות קטנות וברעב. כשאני ושמע מוזיקה זה משהו בסיסי, כמעט כמו אוויר, שלהם אין את זה".
עוד הוסיף: "סבא שלי יכול להיות גאה במה שאנחנו עושים, ואני יודע שמבחינתו הוא יגיד להם 'חבר'ה, אני כאן – תשחררו את אריאל, את ארבל, את אלו שלא חייו חיים מלאים'. גם ברגעים האחרונים סבא שלי הגן על המדינה. הוא היה בארבע מלחמות, היה מהראשונים שחצו את תעלת סואץ עם אריאל שרון, הוא נלחם על זכויות הבדואים. הוא איש הומני, שעושה את הדבר הנכון. נלחם למען המדינה, ומאמין שרק בעזרת שלום מביאים את הביטחון".
בתוך כל הכאוס איתו הם מתמודדים במשך למעלה משנה שכניק לא יכול היה להתעלם ממצבה של בתו – שרואה את אביה נלחם לטובת סבא שלו וחבריו. "לבת שלי יש תואר אחד שאנחנו רוצים להיפטר ממנו – היא הנינה היחידה לחטוף בעולם. אין עוד חטוף בעולם שהוא סבא רבא. היא איתנו, חלק מהזמן היא מנתקת את עצמה ברמה הרגשית, וחלק מהזמן היא מדברת. ניר עוז היה חלק מהבית שלה במשך הרבה מאוד זמן".
לסיום ביקש דניאל להתייחס למצבם של החטופים, וביקש להזכיר: "אנחנו נמצאים בישורת האחרונה וחייבים לדחוף בכל הכוח עכשיו, ועוד דבר שמחריד אותי כרגע – מה זה הפסקת אש בלבנון בלי הדרום? הממשלה רוצה להפריד בין הדברים? יש הרבה כיוונים לשם. שחיזבאללה יתקשרו לאיראן או לסינוואר", סיכם.
עריכה: עדן בן ארי
