"כרגע ילדים ביישובי קו העימות הם ילדים בסיכון לכל דבר"
יסמין, שהוצאה מביתה בגיל 4 לאחר שאמה, מתמודדת נפש, וסבתה, לא הצליחו להמשיך לגדלה, על העבר שהוביל להחלטה לפתוח קומונות למפונים • פרק 06
יסמין התגוררה עם אמה, מתמודדת נפש, וסבתה עד שהייתה בת 4. לאחר שהן לא הצליחו להמשיך לגדל אותה, הוצאה יסמין מביתה וגדלה ב'נווה ויצו', מסגרת אומנה חוץ ביתית לילדים בסיכון שהוצאו מביתם על מנת לחלצם ממעגל המצוקה, כך עד גיל 18. מאותו רגע ואילך, הבינה יסמין שזו תהיה משימת חייה - לתת בית לכאלה שלא זכו בכך. בפרק השישי בפודקאסט 'פרק חדש', סיפרה יסמין למיכל פעילן על ההחלטה להקים קומונות למפונים בצפון, על המלחמה שטרפה את הקלפים, ועל תחושת התלישות במרכז הארץ לאחר שפונתה בעצמה, תחושה שהיא מכירה טוב מילדותה.
"אני גרה בשדה נחמיה, ואנחנו לא מפונים", שיתפה יסמין. "זאת הזיה שהתרגלנו לקולות הפיצוצים, להיכנס מדי פעם למרחב מוגן, ושאין מסגרות לילדים פה. זו שגרה של שנה שאנחנו נאלצים לספוג. בתחילת המלחמה ברחתי מכאן, ואחרי שלושה חודשים שהרגשתי לא שייכת לשום מקום, לחזור לבית שלי היה המקום הברור. נראה לי שיותר מזה שיש אזעקות ופיצוצים מסביב, מה שעצוב לי הוא שהצפון נטוש ואזורים שלמים שרופים. התושבים שנשארו מאחור נשכחו. בצדק מתייחסים לחיילים ולחטופים, אבל אלינו שנשארנו 5 וחצי ק"מ מהגבול - לא. אנחנו שומעים את הפיצוץ לפעמים לפני שיש אזעקה. השלב של החרדה חלף באיזשהו מובן. עצוב לי מאוד שאני אפטית לזה".
בהמשך שיתפה: "אני עובדת בשנת שירות של 'קדמה', שעוסקת בהתיישבות צעירים בגבולות המדינה. השנה הקמנו שני קומונות חינוכיות: בלהבות הבשן ובמושב מעונה. הן עונות על הצורך שנפער פה של יישובים שנארו בקו החזית ולא פונו, עם מסגרות חינוך לא מאוד יציבות ואנשי חינוך שעזבו. נשארו משפחות עם ילדים ונוער שאין להם שגרה יציבה, וזה מה שאנחנו מקווים לייצר להם. אנחנו מספקים מסגרות בלתי פורמליות, ובשגרת המלחמה הרגילה אנחנו עובדים גם בבתי הספר. כרגע ילדים שנמצאים בישובי קו העימות הם ילדים בסיכון לכל דבר".
הבחירה המקצועית של יסמין, והחלטתה להעניק בית לאנשים שחשו כי נתלשו מביתם, לא הגיעה בחלל ריק. בגיל 4 הוצאה מבית אמה וסבתה ל'נווה ויצו', ונאלצה לבנות את חייה מחדש. "חייתי אצל אמא וסבתא שלי", תיארה. "ההורים שלי חיו בהולנד חיים סבירים, והם התגרשו כשהיא הייתה בהריון. אמא שלי ישראלית, ואבי מוסלמי מרוקאי ממרוקו. אמא שלי מתמודדת עם מאניה דיפרסיה וסכיזורפרניה. כשהיא חזרה לארץ חלה הידרדרות, ולמרות כל האהבה שלה ושל סבתא שלי, זה היה גדול עליהן לגדל ילדה קטנה. גדלתי בתור הילדה הכי אהובה בעולם. גם כילדה בת 4 ידעתי להגיד את זה. אין לי איך לכעוס עליה".
"הייתי עם עוד שבעה ילדים שאני מכירה, וזוג הורים שמשכיבים אותי לישון, ומעירים אותי בבוקר לגן", סיפרה יסמין על החיים החדשים שהחלה בגיל 4. "אני חושבת שיש זכרונות של תלישות ורצון לחזור לאמא שלי וסבתא שלי, ומצד שני אני חושבת שבסופו של דבר חוויתי את המקום כטוב, רואים אותי ונותנים לי את כל מה שאני צריכה. היו קשיים. גדלתי עם יתר הילדים בחוויה של אחים, אבל פעם בשלושה שבועות כל אחד יוצא להורים שלו וחוזר. הילדים מתחלפים. הייתי שם מגיל 4 ועד גיל 18, אבל היו ילדים מתחלפים בכל מיני גילאים. זה נשמע משונה, אבל מרגיש טבעי כשחיים את זה. זה מה שאני מכירה. אנשים אומרים לי שזה נוראי וקשה, אבל אני אומרת שאני נולדתי לזה. בגיל 4 אני לא ממש זוכרת מה היה שם. זאת היתה המציאות שלי".
בסוף הריאיון, שוחחה פעילן עם ירדנה נוף, מנהלת 'נווה ויצו', בו גדלה יסמין מגיל 4 ועד גיל 18. ירדנה ליוותה את יסמין לכל אורך הדרך מינקות ועד לבגרות. 'נווה ויצו' משמש כמסגרת חוץ ביתית המופעלת על ידי ויצו לילדים בסיכון שהוצאו מביתם ואינם יכולים לגדול עם משפחותיהם הביולוגיות. מסגרת זו מהווה בית משפחתי חלופי, חם ואינטימי המספק לילדים מענה רגשי, לימודי וחברתי ומאפשר חשיפה למודל משפחתי תומך. 'נווה ויצו' מונה 4 משפחתונים, כשבכל בית מתגוררים עד 12 ילדים בגילאי 6-18, שני הורים האחראים לטיפול בהם יחד עם צוות טיפולי רב מקצועי. המסגרת מספקת לילדים מענים רבים: רגשיים, חברתיים ולימודיים ומטרתה להעניק להם הזדמנות להתפתח ולממש את הפוטנציאל שלהם, תוך שילובם בקהילה וחשיפתם למודל משפחתי, המלווה בצוות טיפולי וסביבה תומכת.
עריכה: אחיעד לוק ומיכל קדוש
