אמיר פינטו, מרצה ומלווה אנשים נפגעי טראומה, איבד בצעירותו את רגלו. לאחר שיקום ארוך הוא פועל היום כדי לסייע לאחרים לקטועי גפה אחרים: "נפצעתי בגיל 22 בתאונת אופנוע ואיבדתי את רגל שמאל. היום אחרי 24 שנה אני אומר שהתאונה היא הדבר הטוב ביותר שקרה לי בחיים".
לדבריו, "זה גרם לי לגלות את החיים מחדש. הגעתי למקומות מאוד נמוכים, ובזכות זאת למדתי כמה אני חזק ולהגיע למקום הגבוה ביותר. היום אני בוחר להיות שם".
פינטו החליק עם האופנוע שלו, נגרר את הנתיב הנגדי, ונדרס על ידי טנדר שחלף ממול. בבית החולים, כשהוא נאנק מכאבים קיבל את הבשורה הקשה: "האחות הראשית סיפרה לי שאני צריך להחליט: למות עם הרגל, או לחיות בלעדיה. זאת החלטה קשה, אבל החלטתי שאני לא מוותר על החיים".
הוא היה מאושפז בבית החולים בילינסון כחצי שנה, שם החל גם השיקום הפיזי: "בהתחלה לא הייתי מצליח אפילו לזוז במיטה. אבא שלי היה בא בבקרים, מגלח אותי ומצחצח לי שיניים. עם הזמן הגעתי למצב שאני מתחיל להתיישב, ירדתי לכיסא גלגלים. בתקופה הזאת כשהייתי סגור בחדר, עברתי הרבה דברים - ניתוחים נוספים ועוד דברים שגרמו לי לחשוב. הרבה פעמים ייחלתי למות. היום אני הולך עם קביים, אבל עד אז לקח זמן. כמו שלמדתי איך ללכת מחדש, למדתי על עצמי דברים מחדש. למדתי עד כמה אני בן אדם חזק".
עוד אמר כי "הרגע שאתה לומד לקבל את עצמך, זה פותח עולמות. אחרי הקטיעה שלי היתה לי בושה ללכת לים: אני נראה שונה, אני על קביים, אנהשים בוהים ומסתכלים. ועד שלא למדתי לקבל את עצמי, זה מוקרן החוצה, אף אחד לא יקבל אותך"
פינטו מתנדב בעמותת 'הצעד הבא' לפגועי גפה בישראל: "פגשתי למשל קטוע, אני יושב ומדבר איתו על החיים. קשה לו להתמודד עם אנשים, עם המבטים, קודם כל הוא צריך לקבל את עצמו. להוא ולקבל את הנכות שלך, זה חלק ממך. לצאת החוצה ולחוות את העולם למרות המגבלה".
כקטוע גפה ותיק, התייחס פינטו לחיילים הצעירים, פצועי המלחמה: "הם גיבורי עולם. הגעתי למרכז השיקום, ואנשים מדברים שם ברמה של: 'זה יעבור', הם נשמעים חזקים. אני חושב שיש להם את המקום שהם יצליחו לצאת החוצה ולהיות יותר חזקים. אני מאמין בזה מאוד. יש היום הרבה יותר מודעות למצבים הנפשיים שהם עוברים".
כיום מרצה פינטו, מספר על חייו ומעביר את התובנה המעצימה שלו לאחרים: "היום אני מספר את ההתמודדות שלי, על רגל אחת, כמו שאומרים. אני מעביר את התחושה שהכל אפשרי, למרות הכל. אני אומר בצורה ברורה שבסופו של יום, אנחנו מחליטים על החיים שלנו. לי יש רק נכות אחת והיא בראש: מה שהפחדים שלי עושים או מונעים ממני לעשות".