ד"ר דיתי רונן הוציאה לאחרונה ספר שירה מיוחד בשם 'דברי הימים'. היא התארחה באולפנה של ורדה רזיאל ז'קונט ב-103fm, שוחחה עמה על ספר שהוא גם ממואר, על המשיכה שלה למיתולוגיה יהודית, ומדוע אפשר לקרוא את אסופת השירים מהסוף להתחלה.
"אני לא יודעת אם אני מעלה או משווה או מייצרת דיאלוג. אני בוודאי משתמשת במונח המאוד פשוט: 'דברי הימים', כי אלה הדברים של הימים. יש כאן גם רובד מיתי שמתעלה מעל הטקסט הפשוט", סיפרה רונן.
לדבריה של המשוררת, "יש סדרה של שירים שמוחים על תיאור האישה המסורתית, ועל תפיסת האישה המוסרתית. הכל קשור לזה שבריאת חווה מצלם האדם? אני לא מוכנה לקבל את התפיסה שנוצרתי ממישהו אחר. אני יצור שנוצר בזכות עצמו. הרבה שירים בספר מתנגדים לתפיסה בסיפור הבריאה שלנו, ואני מתנגדת לכל סיפורי הבריאה של הנשים: סיפור פנדורה וכל האחרים שמתארים את האישה כמי שמביאה את הרע, הסבל והכאב לעולם, והיא מקור הצרות".
ורדה חלקה עימה את רשמיה מהספר: "בשירים הראשונים יש אלמנטים מיתולוגיים: אני קוראת שירים של מישהי גדולה מהחיים, מתעופפת, עולה ומשייטת ומצמיחה כנפיים, יש רפרור תנ"כי לעצמך, כולל 'לכי לך מארצך וממולדתך'. אמרתי לעצמי: זה נורא חזק מה שהיא כותבת. היא משוררת טובה, אבל המיתולוגיה שלה קצת גדולה עליי. ואז הלכתי לסוף הספר, ושם את כותבת באופן חזק מאוד את תולדות חייך. את מתארת יתמות. יש לך שיר חזק שבו את כותבת: "אל תעמתו אותי עם סיפורי הבריאה שלי. לא נותר לי אלא להיות מיתולוגית. הייתי בת אלים יתומה. הונחתי תינוקת אחת בודדה על סלע המדבר בישימון". את מתארת חווית יתמות, ועדין תנ"כית".
רונן השיבה: "חשבתי על חוויה חזקה שהייתה לי כילדה קטנה, שאני כאן באיזו שליחות. החיים היו כאלה שפירשתי אותם כהתנסות שעליי לעבור ויהי מה. ולמה? הוריי, אמי הגדולה שמטה אותי, אחרי שהיא אוספת לחיקה ילדים אבודים, אישה טובת לב ומאוד חזקה. זה הסיפור האישי שלי, זו עובדה כרונולוגית. השאלה היא מה את עושה עם העובדה הזאת: האם את מבכה את ימיך, או שאת הופכת אותו לחומר שאת יכולה ליצור ממנו יצירה שמחזיקה אותך?"
ואכן רונן, כילדה, בראה לעצמה סיפור אחר: "הסיפור שבראתי לעצמי היה שיש לי אימא אחרת שנמצאת בשמיים ועטופת ענן, והיא נאלצת לשמוט אותי. בסיפור שלי יש דבר שקורה שהאימא הגדולה הזו שלי נאלצת להיפרד ממני, כדי שאוכל לחזור לחיקה, אהיה חייבת ללמוד את החיים הפשוטים של בני האדם".
מערכת היחסים שלה עם אימה ליוותה אותה שנים רבות. בגיל שלוש וחצי אף נשלחה לשנה וחצי לבית יתומים: "אימא הייתה ניצולת שואה, והיא קיימה מסלולים באקדמיות, אישה משכילה ויפיפייה. היא הייתה אלגנטית, תמיד עם ציפורניים עשויות. תמיד כל החברים שלי מספרים כמה הם זוכרים אותה. כל מי שפגש אותה נדהם מיופיה ומדמותה. היא הייתה גם אישה מאוד מצליחה ברמה המקצועית. אבל היא לא נתנה לי מקום. חייה לא היו קלים. היא התגרשה מאבא שלי והתאהבה במי שהיה לימים אבי החורג שלמזלי מאוד אהבתי אותו, והוא זה שגידל אותי כשלקחו אותי מבית היתומים".
גם כשהייתה כבר מבוגרת, מבוססת, בעלת קריירה והצלחות, ואשת משפחה בעצמה, היא ציפתה לאישור מהאם. אישור שלא הגיע. על כך רונן מתייחסת גם סביב מכתבי האם ששמרה בביתה באדיקות: "לקחתי את המכתבים שלה, קראתי אותם היטב. הם היו אצלי, באיזשהו שלב כשכתבתי את הספר שלי, קראתי אותו שוב בעיון והיא שגתה בכל מה שהיא כתבה. אני לא עצלנית אני לא לא מתמידה, אני לא לא רצינית. אלה מכתבי נזיפה, ולא רציתי אותם בחזקתי יותר. חשבתי שזה לא לכבודה שהמכתבים האלה יישארו אצלי, וגם לא לכבודי. זרקתי אותם לפח".
בשיר אחר שבספר, מתארת רונן ביקור של האם בביתה, לאחר שזו ילדה את בנה השלישי. היא מספרת על הציפייה הגדולה למילה טובה, אבל גם היא הכזיבה: "כל כך רציתי לשמוע ממנה מילה טובה, מעודדות ומחזקת, זה משהו שאף פעם לא נגמר, הרצון לקבל מאימא מילה טובה וחיזוק. לשמוע ממנה שאני נהדרת, לשמוע: 'אני גאה בך'. זה לא קרה".
המעגל החל להיסגר רק אחרי שאמה הלכה לעולמה: "רק אחרי מותה יכולתי לצאת למסע של גילוי עצמי. לא יכולתי לדעת מהן תולודתיי כי פחדתי לשאול אותה".
"כל השנים זה מה שהחזיק אותי. כל הזמן אמרתי לעצמי שאני צריכה לעבור את זה. פילוסופית? הייתי ילדה קטנה, אבל פיתחתי את הרעיון הזה מגיל מאוד צעיר", אמרה המשוררת והוסיפה: "היה לי מאוד קשה להיפרד מהסיפור הזה, והחלטתי שאשים אותו בסיפור. זה היה סוד, החברות הכי טובות שלי לא ידעו שיש לי אימא גדולה בשמיים. כל השנים לא גיליתי לאף אחד שאימא שלי ואבי החורג, ואבא שלי ואשתו הם לא השמש והירח. אלה ההורים הגדולים ששלחו אותי לכדור הארץ לעבור את החוויה האנושית, כי בלעדיה אני לא יכולה להגיע להתעלות. זה בעצם העניין".