תושבת זרעית: "המושב נראה לא כבימיו היפים"
צילה ברבי על היום שאחרי ביישוב: "אנשים ניסו לחזור אתמול. לצערי הם ראו את הבתים שלהם וקצת נבהלו. לא יודעת אם בזמן הקרוב הם יחזרו, עצוב קצת"
יומיים לאחר שהפסקת האש בצפון נכנסה לתוקף, שוחחו הפרופ' אריה אלדד ומיה זיו-וולך ב-103fm עם תושבת אחד מיישובי הגדר, צילה ברבי אשת זרעית, והתעניינו בשלומה ובשלום חבריה הסמוכים לגדר הגבול.
"לא השתנה כלום. אותו מקום ואותה אווירה. אנשים ניסו לחזור אתמול, ראו את הבתים שלהם וקצת נבהלו. אני לא יודעת אם בזמן הקרוב הם יחזרו", אמרה ברבי ופירטה: "עצוב. המושב לא נראה כמו בימיו היפים. הכול נטוש, הכול עזוב, הכול שבור – הכבישים, המדרכות. קשה מאוד לחזור למקום הזה".
לא רק מצבו הפיזי של המושב אינו מהמשופרים, אלא גם תחושת הביטחון עדיין לא שבה: "מבחינת ביטחון - בספק. אנחנו למודי ניסיון. עברנו את 2006, עברנו את מלחמת לבנון הראשונה, היו לנו כמה שנים שקטות, ומחדש הכול התחיל. אז אני לא יודעת הפעם. בינתיים יש לנו שקט. מול הבית שלי תמיד היו בתים של לבנונים, יותר חיזבאללה. השמידו להם את הבתים שלהם, העמידו עמדה שי יוניפי"ל ואומרים לנו: הנה יהיה לכם ביטחון עכשיו. אני לא מאמינה".
על התושבים שעזבו: "פתאום הכול היה להם נגיש ונחמד"
בהמשך סיפרה על הדילמה שעמדה בפתחם עם פינוי היישובים. היא סבורה כי הפינוי הגורף היה משגה חמור: "בכל המלחמות הקודמות אנשים לא עזבו. כשהיתה הפגזה היינו נכנסים למקלטים וזהו, נשארנו. הפעם אנשים יצאו וטעמו את הטעם של השקט והשלווה שלא היתה להם בזרעית. קשה להחזיר אותם למקום שעבר תהפוכה בשנה וחודשיים האלה".
לא רק הביטחון המשופר בעורף מעכב את חזרת התושבים, אלא גם חיי היום יום הנוחים שם גורמים להם לחשוב פעמיים אם בכלל לשוב לזרעית. היא הסבירה: "במושב זרעית אין מרפאה, אין לנו צרכנייה או מכולת, אין לנו כלום. לכל דבר צריך לנסוע, אפילו לקנות שקית חלב או כיכר לחם צריך לנסוע. אני לא עזבתי, אז אני לא יודעת מה הם טעמו. אני יודעת שהבת שלי היתה בניר דוד שנה, ואחר כך היא עברה ליקנעם. הכול נגיש לה – קופת החולים, בית הספר, גן הילדים - לא צריך להסיע אותם. בזרעית את מסיעה אותם לחוגים ולגנים. פתאום הכול היה נגיש ונחמד". היא סיפרה כי חבר שעזב אמר לה: "בבוקר אני קם, קונה לחמניות חמות וקרואסונים לאשתי ושקית חלב טרייה, ממש כיף. אין לנו את זה".
לדבריה, "אמרתי מההתחלה – טעות גדולה היתה לתת לאנשים לעזוב את המושב, לפנות אותם. כשהם עזבו ב-7 באוקטובר, לא ידעו על חדירה. אמרו להם שהתחילה מלחמה בדרום וכנראה שגם פה תהיה. ובאמת התחיל ירי לכיווננו. אני לא עזבתי, אבל האימהות עם הילדים הקטנים, אלה עזבו ואותם אני מבינה. ברגע שאת אמא לילדים קטנים זה אחרת. אבל אנשים שאין להם ילדים בבית, והם למודי ניסיון? למה לפנות אותם, למה?"
עריכה: אחיעד לוק
