דרך הנזירות
ד"ר נטע דביר פרסמה את 'נזירים מדברים', שיחות עם נזירים שבאו מהעולם המערבי • סיפרה על חייה כפסיכולוגית ובודהיסטית, ועל הפיתרון האמיתי לבדידות
'נזירים מדברים' הוא שם ספרה החדש של ד"ר נטע דביר. הספר מכיל ראיונות עם ארבעה נזירים בודהיסטים ממוצא מערבי. ד"ר דביר היא פסיכולוגית קלינית. היא שוחחה על הספר עם ורדה רזיאל-ז'קונט בתוכניתה ב-103fm, ועל מקומו של הבודהיזם בתרבות המערבית של כולנו.
בראשית השיחה סיפרה דביר כיצד הגיעה אל פילוסופיות המזרח: "הגעתי לזה לפני 25 שנה כשהייתי בהכשרה של פסיכולוגיה קלינית. הרגשתי שמשהו חסר בנפשי. בדומה לנזירים שבספר, כל חיפוש נובע מאזורים של סבל, ורצון להבין אותו, ולמצוא מה מרפא. הגעתי לקורס ויפסאנה של עשרה ימים בהודו. שם הרגשתי שנפתח לי חלון לאמת רחבה יותר של קיום, שהייתה חסרה לי. משהו שם השתנה. כשחזרתי ותרגלתי, הרגשתי את השינוי. משהו פתאום מתרחש בנפש, ובתפיסת העולם והעצמי. רציתי להבין מה משתנה בי, ואיך יש לזה כזה כוח".
היא הוסיפה: "רציתי לחקור את השינויים בקרב אנשים שדומים לך ולי וגדלו בתרבות מערבית. תליתי מודעות בהודו מי רוצה להשתתף במחקר, כולם גדלו בתרבות מערבית ועשו מעתק אל התרבות הזו. רציתי לחוות את ההשתנות. שמרתי על טשטוש בארצות המוצא כדי לשמור על האנונימיות שלהם".
ורדה העירה: "זו חוויה שיש לאנשים שמוכנים להקדיש, לשבת ולצפות בתוך נשמתם. אחד הנזירים שאת כותבת עליהם הוא המורה. אני מיד חושבת על המטפל, וזה נכון שמורה הוא דמות חשובה בחיים שלנו. מה זו הנזירות הזו? מוותרים על המון דברים. אחרי שפסלתי המון דברים, לא להיות פחדן או שאפתן ולא לרצות לשנות אחרים, בפני מה אני עומדת? מה התכלית שלי? את מגיעה למושג 'ריקות'. זה מושג מאתגר".
נטע השיבה: "הנזירות היא אומרת: בחרתי את הדרך מהניסיון שלי. אני מגלה שיש בה אמת או ערך. אני רוצה להקדיש את רוב ההתכווננות שלי לטפח את התודעה, ואת האיכויות האלה של הבהירות ושל החמלה האינסופית. במהלך החיים שלי ידעתי שלא אוכל להיות נזירה, אבל הייתי צריכה לעשות את ההחלטה שלי. אני מתרגלת והתודעה נחשפת, אבל אני לא בוחרת בדרך הזאת. זה לא היה קל. הג'י פי אס שלי מכוון לפיתוח התודעה".
"אם אחווה אותי ואותך לא אקנא בך ולא אכעס עליך"
היא סיפרה כי בהודו יש בתי ספר המכשירים נזירים לאחר 15 שנות לימוד, ובכל זאת היא ניסתה לתמצת את הרעיון שמאחוריו: "ריקות הוא אופן קיום התופעות, והפער לאיך שהן קיימות באמת". היא הסבירה כי בתרבות המערבית שלנו אנחנו חווים את העצמי שלנו כנפרד, כקבוע, וכמשהו מאוד אינדיבידואלי ולא תלוי: "זו המחשבה שהגעתי לדברים בזכות עצמי, ועל בסיס התפיסה השגויה הזאת מגיעים כל הרגשות השליליים: הכעס, הקנאה, התחרותיות וההישגיות". לעומת זאת על פי התפיסה הבודהיסטית הכול יכול להיות אחרת: "אם אחווה אותי ואותך לא אקנא בך ולא אכעס עליך, אלא תנבע תחושת חיבור וחמלה טבעית מתוך זה. אנחנו נאחזים בעצמי האשלייתי הזה. ככל שאנחנו מרגישים יותר נפרדים ועצמאיים, אנחנו יותר אומללים, יותר בודדים, יותר נוירוטיים, ואז תופסים את עצמנו באובססיית העצמי. אנחנו סובלים מחרדה ומבדידות. הפער הזה יוצר בדידות".
"הזוגיות מהווה קרקע מרכזית לתרגול"
גם בעולם הזוגי, יש פער עצום בין המחשבה המערבית שלנו, לבין המחשבה המיטיבה הבודהיסטית. ד"ר דביר הסבירה: "בתוך עולם היחסים, הזוגיות מהווה קרקע מרכזית לתרגל את היכולות האלה. איך אנחנו עוברים לראות את מי שאתנו. זו כל הזמן עבודה". היא סיפרה על דמויות מספרה שפתאום הצליחו לאהוב הרבה יותר אנשים: "כשאין את ההתקשרות לאדם אחד ספציפי, סופיה מוצפת באהבה. אדליי אמר שהלב שלו מלא באהבה. אנחנו פותחים את הלב לכל מי שאנחנו פוגשים, הלב שלנו יותר מוצף ואנחנו פחות בודדים. זו חוויה אמיתית. כל מי שהוא פוגש, הוא באינטימיות איתו".
ורדה תהתה כיצד אותה תפיסה בודהיסטית מתיישבת עם עיסוקה כפסיכולוגית: "אנחנו פסיכולוגיות, ואנחנו פותחות את הלב לאנשים. לפגוש את המטופל זה ההפך ממדיטציה. זו אינטרקאציה. כאן ההבדל".
"המטופל ואני שותפים לאיזה מסע"
ד"ר דביר רואה דווקא את הסינרגיה בין שני הכובעים. לטעמה, התפיסה הנזירית הזו הופכת גם אותה לפסיכולוגית טובה הרבה יותר: "אני מודה שיש לי את האפשרות לקחת את האיכויות של התרגול, ולהביא אותן לפעולה בתוך כל מפגש. זה משפיע על איך שאני פוגשת את המטופלים. ככל שחווית האגו יורדת, יש חוויה אחרת, כאילו המטופל ואני שותפים לאיזה מסע. משהו באיכויות האלה של היכולת להיות בתוך אינטראקציה טיפולית בלי לבוא עם מושגים והנחות, וידיעות כביכול. החלוקות האלה מתמוססות, ואז אני פתוחה לא לדעת. אפרופו - מדיטציה זו היכולת לשבת ולפגוש את הלא ידוע".
עוד הוסיפה המרואיינת: "אני מרגישה שכשאני יושבת עם מטופל, אם אני בפתיחות לרגע הנוכחי, אנחנו מוסחות ונפתחות מחדש אל הלא ידוע. אני פוגשת את המטופל מהמקום הלא ידוע הזה ומאפשרת לו להתקיים איכשהו. אני נוכחת וקשובה גם למה שמתחולל מתוכי, וגם למה שמתגלה לי בחדר. ההקשבה היא גם לגוף, לנשמה ולאווירה. נכון שיש תנועה בין התכנים. במדיטציה, אם עולה תוכן, ניתן לו ללכת, בטיפול אנחנו גם מקשיבות לתכנים".
