"השירים לא באו לשנות את העולם, הם באו לרכך אותו"
שלמה ארצי שב להתארח באולפן 103fm אצל רז שכניק וחזר לשירים הגדולים מתוך האלבום 'חצות' • חלק א'
לפני למעלה מ־40 שנה יצא אלבומו ה־13 של שלמה ארצי 'חצות' שזכה להצלחה מסחררת, ושירים רבים ממנו הפכו ללהיטי ענק שנכנסו לפנתאון. רז שכניק הזמין את ארצי לאולפן ושב לסיפורים הגדולים שמאחורי השירים, לאהבת הקהל שעוטפת אותו בחום עד היום, וגם: כיצד המוזיקה שלו מצליחה להעניק מזור לכאב המשפחות השכולות ומשפחות החטופים בזמן המלחמה המתמשכת והכאב העצום שהן חוות?
בפתח הריאיון נשאל ארצי אם הוא זוכר מה היה הרקע לאלבום, והוא טען כי לימים הבין שיצר טרילוגיות של אלבומים. "אני מרגיש שאני צריך להמשיך את 'דרכים' באיזושהי צורה, ואני קורא לאלבום 'אחיו התאום של דרכים'. הוא קצת יותר ברזלי, פחות מהוסס. הרי בהתחלה של 'דרכים' עוד לא ידעתי מה אני עושה בדיוק. ב'חצות' אני כבר יושב באולפן עם איתמר גפני הטכנאי, ואני כבר יודע מה להגיד לו. תראה, אני לא יודע מוזיקה אז הייתי בא, והייתי טמבל כזה. מה זה אומר? שרציתי לעשות את 'תרקוד' ועוד לא קראו לו אז 'תרקוד' עם אילן וירצברג, אחד המוזיקאים הכי גדולים שפגשתי. לא הייתה בנינו התאמה או משהו, והרגשתי שהתקליט לא צלח. אז אמרתי לעצמי 'מה אני אעשה?', וגנזתי אותו בינתיים מה שנקרא. אז מה עושים? אני חושב על הנגנים, ואני לא יודע מה אני אעשה כי אני לא יודע מוזיקה אז מה אני אגיד להם? 'שים את האקורד הזה? שים את האקורד הזה?' אני לא יודע כלום".
בהמשך השיחה הודה ארצי: "לא למדתי מוזיקה, וזה כאילו אני במאי קולנוע שלא יודע להסתכל על זוויות. ראיתי אתמול סרט על אבי נשר, ושאלו אותו אם הוא למד קולנוע והוא אמר 'לא למדתי קולנוע, זה בא לי מתוך עצמי', אז אני לא למדתי מוזיקה – אתה יודע, קצת ניגנתי באקורדיון בגיל אפס, אבל חוץ מזה כלום, אולי חלילית. ב'חצות' אני תופס את המושכות. פה אני מתחיל לעצבן את משה לוי. נניח ב'לא עוזב את העיר' אני זה שאומר 'בוא נשים חליליות', והוא אמר 'מה אתה מבלבל את המוח? מה אתה מקשקש?'". כששאל שכניק האם לוי ביקש סגנון קלאסי יותר הסביר ארצי "אני תמיד היה לי...אני אגיד את זה בצניעות – באולפן הייתי אומר להם 'אני קולומבוס. אתם תהיו בספינה ותקטרו, ואני אביא אתכם למקום שאתם לא מכירים אותו, וזה מקום שאני גם לא מכיר אותו. תסמכו עליי שיש לי חשיבה אחרת'".
"אני לוקח את המושכות לידיים שלי"
"אני באמת תמיד הייתי יוצא דופן בחשיבה שלי", הדגיש ארצי, "אם זה היה באולפן, ואם זה היה בניהול הקריירה. זה מתחיל ב'חצות' – פעם ראשונה אני לוקח מקל של מטאטא ואני אומר לאיתמר 'תקליט'. והוא אמר 'מה אתה מקליט פה? מקליט מקל של מטאטא? מה זה השטויות האלה?' עכשיו, אין סינטיסייזרים. מה עושים הסינטיסייזרים? הם פדים, כל השירים נענים על פד – המון צלילים שנמצאים ביחד. בתקופה ההיא בכדי לקבל כרית כזו היינו מקליטים כינורות", תיאר ארצי את העבודה המוזיקלית באולפן.
"אני עושה כל מיני שיגעונות שכבר עושים מפיקי אולפן באנגליה. כלומר, אני לוקח את המושכות לידיים שלי בשירים ומתחיל להשתגע ולעשות דברים שלא עשיתי לפני ומתחילה דרמה חדשה. האמת? לא אמרתי את זה עד עכשיו. אני פתאום נהיה האחראי על השירים, לפני זה זרקתי אחריות על אחרים. משה לוי עושה את 'גבר הולך לאיבוד' לבד, ופה אני כבר עושה עיבודים בעצם – אני עושה הפקה מוזיקלית, ומחפש שזה לא יהיה רגיל. אני רוצה שזה יהיה משהו אחר, דברים יוצאי דופן. זה מה שמתחיל ב'חצות', אבל כמובן שעוד מעט יגיע לואי (להב) היוצא דופן בעצמו, הוא יגיע ב'תרקוד', אחד אחריו. בינתיים אני זה שאומר לטכנאי 'תוסיף אקו', תעשה דיליי', ודברים שלא ידעתי לפני. זו החשיבות של 'חצות'".
על השיר 'מטוס סילון' סיפר ארצי "אני הייתי בן אדם שפחד מטיסות, ובכל פעם שהמטוס עלה למעלה אמרתי 'בטח לא נרד לעולם'. התפיסה שלי בשירים היא כללית פילוסופית. לא הייתי אומר שאני פילוסוף, אבל התפיסה שלי השירית היא פילוסופית. זה מה שאני יכול להגיד על עצמי. יש כאלה בעולם כמה, ואולי גם בארץ, אני לא יודע. למרות שאני נקרא 'ארצי' אני לא ארצי כל כך – אני עף".
כששאל שכניק האם השיר המדובר עזר לו להתמודד עם הפחד שלו מטיסות אמר ארצי שלא, והסביר: "מה שעזר בסוף זה שעשיתי סימולטור. בבית הייתי מטיס מטוסים בסימולטורים. במשחקים האלה שהיו לפני כמה שנים. הייתי מאוד גרוע, ואת רוב הטיסות שלי ריסקתי, אבל למדתי לשבת בקוקפיט, ואיך המטוס זז ושלא צריך לפחד מזה ושיש עננים"
אחד הלהיטים של האלבום הוא 'לא עוזב את העיר'. שכניק ביקש לשאול על תהליך הכתיבה שלו, ואילו ארצי ביקש לדלג על השאלה. "אתה לא מבסוט עליו?", שאל שכניק. "לא. אני מת על השיר הזה. שיר מוזר. מה אתה כותב 'לא עוזב את העיר'? מה יש לך? ועוד כולם משתמשים בזה. מאיפה זה בא לי בכלל? אני לא יודע להגיד לך".
לא שוכח לפרגן לקהל שלו
ארצי סיפר שלמרות שכתב בשיר את המשפט 'אנחנו שניים תמיד, בינינו אלוהים אחד', הקהל שר בהופעות 'אנחנו שניים קטנים'. "הקהל שינה את המילים, אני לא יודע. הקהל הוא חכם, הוא נורא חכם. ב'לילה לא שקט' מישהו אמר לי 'הם לא מקשיבים לך בכלל, הם כל הזמן רוקדים'. אז אני אמרתי לו 'אז שיקשיבו דרך הרגליים'. ב'חצות' כבר 'צוותא' מתחיל להתפוצץ. זה נהיה כבר עצבני כל העסק הזה. זה נהיה מקצוע. אתה מתחיל להתייחס לזה כאל מקצוע".
שאלה שעלתה במהלך הריאיון היא מדוע בחר ארצי שלא לעשות קמפיינים פרסומים כאלה ואחרים. "אני יכול להגיד לך שקיבלתי באמת הרבה מאוד הצעות. הציעו לי להיות הפרזנטור של בזק, של בנק הפועלים. זה כסף שבחיים לא תחלום להרוויח אותו. אפילו לא עלה על דעתי להגיד להם כן. הייתי בבודפשט והם שאלו מה קורה, ועניתי 'רוצה, אבל לא יכול'. לא יכולתי. אני לא מסוגל לעשות את זה. כשבנו את התוכנית 'דה וויס' באו אליי עם התוכנית בהולנדית, ואמרו 'אתה יכול להיות שופט'. לא הבנתי אפילו על מה התוכנית, וראיתי אותה בהולנדית. לא הבנתי בכלל מה זה הדבר הזה. נראה לך שאני יכול להיות שופט ב'דה וויס'?"
עוד הוסיף: "לא חשבתי על כסף, זה קשור לכבוד. יש לנו מחזמר 'כולם על שאול' ואמרתי לדודו טסה, שהוא חבר אהוב שלי: 'תגיד, בא לך?' והוא כותב לי 'אחי השתגעת?' ואני יודע שזה מה שהוא יענה לי. אתה רואה את אהוד בנאי עושה פרסומת? יש אנשים שלא יעשו דבר כזה, ואני ביניהם. אני לא יכול לראות את אהוד בנאי, שאני מעריץ גדול שלו, עושה את זה". בהמשך ביקש לציין שלא ישמע חלילה מדבריו שהוא מזלזל בתוכניות ובפרסומות או במשתתפים בהן. "אני פשוט לא מתאים לזה", הבהיר. שכניק אמר שזה מעניין שהייתה לו את התובנה הזו מתחילת דרכו המקצועית. "הייתה לי את התובנה הזו מגיל 14 כבר. ידעתי שאת זה אני לא אעשה ואת זה אני כן אעשה".
"זה דור רגשי עכשיו"
שיר נוסף שקיבל תשומת לב בשיח המשותף הוא 'יום אחד'. "הוא היה להיט גדול למרות שהוא כביכול שיר טיפה יותר מורכב. יש לו את המקצב שלו, וכניסות כאלה", אמר שכניק. "יש בו מטאפורות לא מוצלחות במיוחד, אבל עד היום מבקשים אותו בהופעות. לא שאני עושה, אבל עדיין". לדבריו, "'יום אחד' זה מסוג הלחנים שאתה שם עליהם את הטקסט וזה יוצא לך ואתה אומר 'ואוו יצא לי שיר'".
לקראת סיום החלק הראשון ביקש שכניק להתייחס לשיר 'מהן המילים', ואילו ארצי סיפר שמאז החלה המלחמה הוא פותח עם השיר הזה את הופעותיו בסגנון אקפלה. שאלה נוספת שעלתה היא כיצד הוא שומר על הנפש שלו בין המפגשים עם משפחות החטופים ללוויות ולאזכרות שהוא מרבה להשתתף בהן. אני מתחבר לאנשים ותמיד אני יוצא מחוזק. מה שבתקשורת כותבים על העם זה לא מה שאני פוגש בבתים ולא בהופעות. אני פוגש בני אדם עשויים, ורבליים, מדברים יותר טוב מהדור שלי באופן מסוים. הם מאוד מביאים את עצמם, ופתוחים יחסית לדור שלי שהיו סגורים יותר".
ארצי הסביר שהחיבור עם המשפחות קורה ממש בשניות הראשונות, ושבכל מפגש הוא מוצא את עצמו מחזיק את הידיים של ההורים הכואבים, ובוכה איתם. "זה דור רגשי עכשיו. זה לא דור של פעם. הרי פעם רפול אמר 'לא בוכים', היום דמעות זה חלק מהעניין". כשנשאל איך מתמודדים ענה ארצי "לוקחים קלונקס לפני השינה. פתאום אני מבין למה אני שר, למי אני שר. מחאה? אני שר ללב שלהם. השירים לא באו לשנות את העולם, הם באו לרכך אותו, לחמול", סיכם.
עריכה: עדן בן ארי
