"הסרט נעשה עבור הילדים שאיבדו את הוריהם"
'אין. סוף', הוא סרט הדוקו החדש של דבורית שרגל שעוסק בפרידה שלה מהוריה: "רק אחרי שנותרתי לבדי בעולם, הבנתי עד כמה אני זה הם"
"את מעניינת אותי בטירוף. לדעתי את תענייני גם את המאזינים", כך החלה ורדה את התוכנית. האורחת המעניינת בטירוף היא דבורית שרגל, אשת תרבות מרתקת ומגוונת מאוד. לאחרונה יצא סרט דוקומנטרי שיצרה בעקבות מות אימה. שמו: 'אין. סוף'.
"לא הכול אני מספרת. הוא נעשה עבורי וגם עבור המשפחה, והוא נעשה עבור כל הילדים שאיבדו את ההורים שלהם. לפני שאמא נפטרה לא הבנתי את עוצמת הקשר שלי אליה. לכן החלטתי ליצור את הסרט", סיפרה האורחת.
לדבריה, "אנשים משוכנעים שהיה ביני לבין ההורים שלי קשר אמיץ, נהדר ונפלא. זה ממש לא היה המצב מאז שנות נעוריי. היו כל מיני עימותים מכל סוג. רק אחרי שנותרתי לבדי בעולם, הבנתי את המשמעות שלהם בחיים שלי, ועד כמה אני זה הם, כמה הם נתנו לי. הבנתי את ההורות שלהם רק אחרי מותם. כשאנשים קוראים את כל מה שכתבתי בפייסבוק משוכנעים שהם היו הורים נהדרים, והכל היה טוב ונהדר, וזה ממש לא היה ככה".
ורדה העירה: "את אומרת שבחרת לא להינשא ולא להביא ילדים. וזו הית החלטה שלך מגיל שש!"
שרגל הסבירה: "איכשהו הבנתי בגיל מאוד צעיר את האישיות המורכבת שלי, ומה אני מסוגלת ומה לא. אני חושבת שצריך לקבל רישיון להורות ושלא כל אחד מסוגל להיות הורה. כתובנה של ילדה, הבנתי שאם אגדל ויהיו לי ילדים, זה יקרב אותי לקץ שלי, והסוף יגיע. הייתה לי תודעת מוות מאוד מפותחת מגיל מאוד צעיר, אולי כי ההורים שלי היו ילדים בתקופת השואה. כבת הדור השני אימצתי את כל מבני האישיות של שורדי השואה, וזה היה חלק מהעניין. הייתה לי תודעה ברורה שאני לבד, לא שיצפתי מישהו מההורים שלי במחשבות שלי".
לשרגל היו שתי שאיפות כילדה: להיות רופאה או להיות אסטראונאטית. שתיהן לא הוגשמו, אבל מפגש בצבא עם ספרו של יורם קניוק: 'סוסעץ', גרם לה להבין שהיא אישה כותבת. מכאן החלה קריירה מפוארת כעיתונאית במשך שנים.
"בסוף 2005 לא קיבלתי את התפקיד שרציתי. החלטתי שאני שוברת את הכלים, ואם לא קיבלתי את עריכת העיתון, לא אהיה שם יותר. עזבתי את תפקיד העריכה ואמרתי שלא אכפת לי. קשה לי להסביר שלא הייתי מוטרדת אף פעם שלא אצליח להתפרנס, תמיד הייתי אדם מאוד חרוץ. אבל באותו רגע החלטתי שזהו, אני עושה עכשיו כל מה שאני רוצה".
"כל החיים שלי מלווה אותי תחושת עוול שלא מכירים ביכולות שלי"
התחנה הבאה של שרגל הייתה כבר ברשת: "פתחתי בלוג לביקורת תקשורת שנקרא 'ולווט אנדרגאונד', לא בשם שלי בכלל, והתחלתי לבקר את התקשורת המודפסת. זה היה סיפור הצלחה, וכולם רצו לדעת מי כתב אותו, חשבו שזה נחום ברנע, חשבו שזו דנה ספקטור, אבל לא חשבו דבורית שרגל. אני לא דמות מוכרת. כל החיים שלי מלווה אותי תחושת עוול שלא מכירים ביכולות שלי". שרגל המשיכה לכתוב בבלוג כעשור, אבל לאחר חמש שנים החליטה להפסיק לתקן את התקשורת הכתובה: "אחרי שצפיתי בסדרת 'המו"לים' הבנתי עד כמה העבודה שלי הייתה מטופשת וסיזיפית, כי ברוני התקשורת מוליכים על לוח השמחמט שלהם את הפיונים הקטנים שם, כשכל מה שמניע אותם הם כוח, כסף ושליטה. הבלוג שהקמתי בעשר אצבעות, מה חשבתי לעצמי כשנוני ונמרודי עסוקים בלהאזין אחר לשני?".
