"האם הוא בכלל זוכר אותי?"
אילנה גריצ'בסקי, בת זוגו של מתן צנגאוקר, שיתפה במאבק • וגם: תיארה את החוויות הקשות מהשבי: "שרפו לי את הרגל עם אגזוז והרביצו לי וחנקו אותי"
בני הזוג אילנה גריצ'בסקי ומתן צנגאוקר נחטפו מביתם בניר עוז על ידי מחבלי חמאס ב-7 באוקטובר. אילנה ששוחררה בעסקת החטופים הראשונה אחרי 55 ימים בשבי סיפרה על המאבק של משפחות החטופים, שיתפה בחוויות הקשות שספגה בשבי חמאס, ומסרה למתן: "אני לא אנוח ולא אעצור עד שהוא יהיה בבית".
תחילה התייחסה לדיווחים על עסקת חטופים מתקרבת ואמרה: "אני חייבת להיות אופטימית תמיד. אני מזמינה מישהו שיסביר על איזו עסקה מדובר כי אני לא שומעת שמדברים על סיום המלחמה ואני לא יודע אם אקבל את בן הזוג שלי ואת כל החברים שלי".
"הדרך היחידה להחזיר את כולם כולל כולם זו עסקה שתסיים את המלחמה, את החיים לשיקום ואת הנרצחים לגבורה, את החיילים לבית בשלום ושכל המשפחות יקבלו כבר אוויר. אני מזמינה את ראש הממשלה, שר הביטחון וכל המערכת שלוקחת החלטות, שיזמינו אותי ויגידו לי באמת על מה מדובר, אם אני יכולה להתחיל כבר לדמיין את החיבוק שכל כך מתקרב של מתן ואימא שלו, או שזו עוד אשליה", הוסיפה.
לגבי הסרטון שבו ראו את מתן, סיפרה: "זה כן נתן אוויר, אבל באותה נשימה, גם לקחו לך את הנשימה. איך זה יכול להיות ש־436 יום הוא שם ומה כבר אני יכולה לעשות, האם עשיתי מספיק ולהיות בטלטלה, מה הולך להיות? האם אראה אותו שוב? מה הולך לקרות בזוגיות שלנו? הוא בכלל זוכר אותי? הוא יודע שאני חיה? האם בכלל יש לי זכות לחשוב על הזוגיות שלנו כשהוא עדיין שם ואני פה? טלטלה, לראות את הבן אדם שאני מכירה בעצם לא אותו בן אדם. זו טלטלה שאני עדיין מנסה להתאושש ממנה".
כשהיית שם, לא הייתם יחד.
"כשברחנו מהממ"ד שלנו, רצנו כבר לכיוונים אחרים ואני כבר לא ידעתי מה קרה איתו. אני לא ידעתי כלום עליו, אם הוא נפצע או לא, אם הוא בריא".
"אני בקושי הולכת, בקושי ישנה"
בהמשך שיתפה בתחושות הקשות מאז 7 באוקטובר ומאז השחרור מהשבי: "מלא דברים נהרסו לי בחיים מ־7 באוקטובר. אני בקושי הולכת, בקושי ישנה, אבל לקום ולראות את התמונה שלו כל פעם על הכרית שלי, זה נותן לי את הכוח לקום כל פעם מחדש ולהמשיך להילחם עבורם. אם אני פה, זה סימן שאני יכולה להרים את הקול שלהם ואני לא אוותר ולא אנוח עד שכולם יחזרו הביתה. המלחמה הזאת רק מביאה לנו עוד סבל ועוד סבל לכולנו".
"זה שהזמן עובר זה לא אומר שהחטופים לא סובלים ולא מתים וצריך להוציא אותם משם. הזמן לא נעצר, החיים שלנו נעצרו", הדגישה.
"מתן אמר לי 'בואי' ואז הוא רץ ואני כבר לא הצלחתי לרוץ אחריו"
גריצ'בסקי תיארה במהלך השיחה את אותו יום קשה: "ב־7 באוקטובר הייתי ערה בבוקר כשהתחילו האזעקות, הערתי את מתן, ננעלנו בממ"ד עם הכלב, מתן החזיק את הידית, אני ישבתי לידו, עד שגם לנו פרצו לנו לדלת עם יריות והכול. קפצנו מהחלון, התחלנו לרוץ למרפסת האחורית של השכנים שלנו, שם ראיתי את כל המחבלים והבנתי שזה לא ישנה לאן אני ארוץ ואז מתן אמר לי 'בואי' ואז הוא רץ ואני כבר לא הצלחתי לרוץ אחריו".
המשיכה ואמרה: "הסתתרתי מאחורי ארונית עד שלאט לאט כל החמאסינקים סגרו עליי, משכו אותי ואז פשוט הרביצו לי כל הדרך כשגוררים אותי על הרצפה. רצו לצלם אותי, כיוונו אותי עם נשקים ו־10-7 חמאסניקים פשוט הרביצו לי וניסו לצלם אותי ואז בא המפקד שלהם וזרק אותי על הרצפה והעלו אותי על אופנוע. אני בין שני חמאסניקים על אופנוע בזמן שאני מחפשת את מתן ולא רואה ומהר שמו לי ניילון שאני לא אראה כלום ושיחנוק אותי".
"באותו זמן הם שרפו לי את הרגל עם אגזוז והרביצו לי וחנקו אותי, עד שבאמצע הדרך לעזה אני איבדתי את ההכרה כי כבר לא יכולתי, אז התעלפתי והגעתי לאיזה בית הרוס ו־20 חמאסניקים היו מעליי כשאני חצי עירומה ופשוט העירו אותי בהשפרצת בושם באף, כאפות, מכות ומשכו אותי לקום כדי שיעבירו אותי למפקדה אחרת", סיפרה בכאב.
"הפציעה של האגן לא יכולה להירפא, באוזן אני צריכה מכשירי שמיעה"
"המכות היו ביום וחצי הראשונים כששברו לי את האגן ואת הלסת וכל הרגל שלי הייתה שרופה וכל הפיצוצים שקיבלתי והרימונים עד שאיבדתי את השמיעה באוזן שמאל. אני הייתי מאוד חלשה, בשבי הייתי מתעלפת מלא, יום כן-יום לא. הייתי מקיאה כל היום, לא הייתי מצליחה לקום, גם אם הייתי רוצה. לשובים שלי לא היה כבר איך להתעלל חוץ מלא להביא לי אוכל והגיינה כי אני כבר הייתי סמרטוט על הרצפה שלא יכולה לזוז, אני כבר הייתי בובה שבורה על הרצפה", תיארה.
הצלחת להתאושש לפחות מבחינה גופנית?
"לצערי הרב, הפציעה של האגן לא יכולה להירפא, באוזן אני צריכה מכשירי שמיעה, יש לי סימני כווייה ובלסת כל פעם יש לי ניתוחים קטנים או איזה טיפול פה או טיפול שם כדי לתקן את הדברים".
לקראת סיום השיחה, העבירה מסר למתן: "אני רוצה להגיד למתן שאני אוהבת אותו ושאני לא אעצור, נתתי את ההבטחה שלי, את המילה שלי, אני לא אנוח ולא אעצור עד שהוא יהיה בבית ושיחזור לאימא שלו ולאחיות המדהימות שלו. אני יודעת שזה מה שמחזיק אותו הכי חזק שיש ושהוא לא יישבר כי הן התקווה שלו. אני רק מחכה לחיבוק שלו ושיהיה חזק ושתחזור אלינו מחייך. אימא שלך לביאה והאחיות שלך מהממות ואף אחת מהן לא מוותרת, ואתה תחזור ביחד עם כולם".
