"מה מתאים יותר לחדר מתים מאשר סיפור אהבה?"
נדב טולדנו מלמד סטודנטים אנטומיה • משהותו בחדר המתים נולד רומן מסקרן בשם 'לילך' הטומן בחובו סוד גדול
אורח התוכנית הפעם הוא נדב טולדנו, מחבר הרומן 'לילך'. טולדנו הוא פיזיותרפיסט, מרצה לאנטומיה בפקולטות לרפואה של אוניברסיטאות בר אילן וחיפה.
ורדה תיארה את הרומן: "לאורך כל הספר יש גיבור וגיבורה, אורן ולילך. אורן הוא סטודנט לרפואה נורא שאפתן וחרוץ. הוא אומר על עצמו שהוא בינוני מבחינת כישוריו והוא נורא רוצה להצליח. הוא רואה את לילך, והיא נורא יפה. היופי כאן משחק תפקיד?"
טולדנו השיב בחיוב: "זה משבש לו מאוד את הלך הרוח. במקרה של לילך, יופי הוא חלון הראווה. המשיכה הראשונית נעשית על סמך הדברים הבסיסיים ביותר. מראה הוא תעודת הביקור שלנו".
ומיהי לילך? היא סיפר, בזהירות הנדרשת: "יש ללילך היסטוריה מסוימת. היא לא מנפנפת בה ולא מסתירה אותה - היא לילך. יש בה אניגמה מסוימת, והיא מלווה את אורן לכל אורך הסיפור. היא סוד שהוא לא מצליח לפענח. אנחנו רוצים לשמור על סיפורה של לילך באופן מעורפל למען חווית הקורא. מי שיקרא את הספר ברטרוספקטיבה ימצא שלילך מסגירה את סיפורה באמצעות קעקועיה או באמצעות תכונות אחרות שהיא מפגינה שיוכלו לכאורה לתת לקורא התמים את ההזדמנות 'לעלות עליה' לפני אורן".
"אני רואה את החי ואת המת, הזכר והנקבה, הבפנים והבחוץ, והכל נהיה בלילה"
נדב סיפר על הרגע המוזר שבו נולד בו הרעיון לספר: "הרגע המכונן היה כשאני ניצב במעבדת הנתיחה, בה לומדים סטדנטים לרפואה אנטומיה. אנחנו בתקופת הקורונה עם משקפי פנים וברדסים, והיינו הפקולטה לרפואה היחידה שהצליחה ללמד, ואני נעצר מול התמנוה הגרוטקסית שמול עיניי. אני רואה את החי ואת המת, ואני רואה את הזכר והנקבה, את הבפנים ואת הבחוץ, והכל נהיה בלילה. הכול התערבב לי במוח. וזה היה הרגע שבו החלטתי לכתוב סיפור שהרקע שלו חדר מתים וקורס אנטומיה. ומה מתאים יותר לחדר מתים מאשר סיפור אהבה?".
ורדה שאלה אותו כיצד הוא מתמודד עם נתיחות מתים בתדירות גבוהה כל כך. הוא ענה: "מתוך החוויה הסובייקטיבית שלי, אני מגיע לחדר הנתיחה ומוריד מסך. כל מה שאני רואה שם הוא בהקשר הלימודי. יכולתי לראות שם דגמים מפלסטיק או רקמות שאינן אנושיות. אני מנסה מאוד שלא להאניש את הסיטואציה. זה מה שאני ממליץ גם לסטודנטים שלי לעשות".
הוא פירט: "אני עושה דיסקציה. המילה העברית היא 'ביתור', מילה קשה. מוטב להשתמש במושג הזה מאשר במושג המדויק של מילון ספיר. לפני כמה שנים הייתי נוכח בתאונה קשה. יצאתי מהמכונית כדי לסייע וראיתי מראות קשים שדומים למה שאני רואה בחדר דיסקציה, רק שהתגובה שלי היה שונה לגמרי. הבנתי על עצמי באירוע הספציפי הזה שהכל תלוי בהקשר שבו אנחנו רואים את הדברים. היכולת שלי לחוש חמלה לאדם החי לא נפגעת מעצם העבודה שאני רואה פעמים רבות את האדם המת".
"היא אומרת: אני מטביעה על עצמי חותמות"
ורדה תהתה: "מדוע גיבורת ספרך מקועקעת"?
"לי אין קעקועים, אז אני לא יכול דלבר בשמם של אנשים מקועקעים", הודה. הוא רואה בקעקועים כיומן: "אלה הטבעות של תקופות, מחשבות והלך רוח מסוים על העור שאתה מעוניין להתהלך איתו, לא בהכרח כדי להחצין אותו, אלא בשביל עצמך. יש לאורן וללילך דיון לאורך הספר למה לקעקע. היא אומרת: אני מטביעה על עצמי חותמות. הוא אמר שחותמות נותרות ככה או ככה, כי תקופה חולפת ואיננה. היא כונה שאנחנו רובד על רובד, כמו רקמה על קשמה ואלה חותמות חייה".
בהמשך התייחס טולדנו להתייחסות האנטומית למגדר: "כל ההגדרות הדיכוטומיות, מהן תכונות גבריות ומהן נשיות, הם כבר לא נחלת ההווה. ברמה האנטומית ההתמיינות בין זכר לנקבה נעשית כמו הטלת מטבע. יש לנו איברים הומולוגיים שיכולים להתפתח לכאן או לכאן. יש הגדרת זכר-נקבה ברמת ההורמונים, הכרומוזמים וגם מה שנראה מבחוץ, כך שהחיתוך הוא לא דיכוטומי. כולנו יכולים להיות במידה מסויימת גם זכר וגם נקבה, אם לא נכופף את עצמנו לנורמות".
ורדה התעקשה, מבלי לפזר ספוילרים: "פיזרת רמזים על אודות הגיבורה, על הייחוד שלה. האם אתה רוצה לומר משהו על זה?"
"לספר קוראים לילך, והספר הוא לילך, אני קורא לספר בלשון נקבה"
"כן ולא, לא ניתן להגיד הרבה", ענה לה טולדנו. "לילך היא אניגמה והיא אמורה להישאר אניגמה משום שהדבר מקדם את יכולתו של הקורא להבין אותה ואת אורן. אדם שיקרא את הספר בקריאה חזורת יוכל להבין איפה פיזרתי את הרמזים, ומה בהיסטוריה של לילך היה יכול לרמז לו על זה מלכתחילה. אבל לילך היא בסופו של דבר לילך. היא לא מפזרת רמזים, היא מקיימת את עצמה. לספר קוראים לילך, והספר הוא לילך, אני קורא לספר בלשון נקבה. לעיתים הוא לא רוצה שיעשו ל וספוילר, כמו שלילך לא רוצה שיעשו לה ספוילר".
