"היה דיבור על דברים מוזרים - כולם ידעו שיהיה משהו"
זוהר כץ, תצפיתנית שהתגייסה חצי שנה לפני השבת השחורה, והתצפיתנית זיו נווה שהתגייסה שבועיים אחרי, על יום הפלישה, הלקחים, והשליחות • פרק 16
במשך שנים, היו התצפיתניות ניצבות בגבולות המדינה ומגנות על אזרחי ישראל מכל משמר. ב־7 באוקטובר, עת פלישת מחבלי חמאס לשטח ישראל, לרבות למוצב נחל עוז, הובן ביתר שאת כמה חשוב תפקידן, וכמה לא העריכו אותו כראוי, לפחות בצה"ל. בפרק ה־16 בפודקאסט 'היחידה' בהגשת עורכת הדין מירי יעקב גביש, אירחה את זיו נווה, תצפיתנית שהתגייסה שבועיים לאחר פרוץ המלחמה, וזוהר כץ, שהתגייסה חצי שנה לפני. לאורך הפרק, הן סיפרו איך זה מרגיש להיות תצפיתנית אחרי שכל כך הרבה תצפיתניות נפלו ונחטפו בבוקר השבת השחורה, ותיארו את אותו יום נורא בגוף ראשון.
"הייתי בבסיס, במוצב כרם שלום, בחמ"ל", תיארה זוהר את אותו יום נורא. "ב־6:30 בבוקר ישבתי בעמדה כשהכל התחיל בצבע אדום. החמ"ל היה המקום המוגן ביותר. הבנות שהיו במגורים הגיעו גם הן לחמ"ל. התחלנו לסרוק את הגדר, והתכוננו לכך שהאזעקה היא כנראה הסחה למשהו אחר. זיהינו חוליות לאורך כל הגדר. התחלנו להכריז, לכוון כוחות לאותה נקודה. בהתחלה זה מה שעשינו. לאף אחד מאיתנו לא היה נשק באותו בוקר. עשינו את התפקיד שלנו, גם כשראינו את המחבלים מתקדמים למוצבים ולקיבוצים. המשכנו לעדכן על כל התקדמות שראינו. אם את לא תעדכני, לא יהיה מי שיעדכן. היינו 15 בנות".
על התקדמות המחבלים בשטח, סיפרה: "המוצב נמצא במרחק מספר קילומטרים בודדים מהגדר. יש קיבוצים יותר קרובים. אלינו הם הגיעו ב־7:15 בבוקר. זיהינו את זה במצלמה והבנו שהם מגיעים. בשלב הזה הם התחילו לצלוף לנו במצלמות. כשהם היו ממש בסמוך לחמ"ל ביקשנו אישור להפקיר את העמדה, והפקרנו מעט מהמצלמות שנותרו והתחבאנו כשאנחנו שומעות אותם יורים על הדלתות. את מרגישה פחד כמו שלא האמנת שאי פעם תרגישי. את שומעת טנקים בחוץ, חיל האוויר בחוץ. מצד אחד פחד מצד שני את שומעת ירי של כוחותינו. התחבאנו מאחורי העמדות. בכנות, זה לא ממש מוגן. כל הלוחמים בחמ"ל יצאו להילחם ונשאר לוחם אחד בתוך החמ"ל. אצלנו לא נפגעו במוצב. המחבלים לא הצליחו להכנס לתוכו. היו מספיק לוחמים בחוץ שהצליחו למנוע מהם להיכנס. ניסינו להחזיק אחת את השנייה, היו בנות שהתעלפו".
"היה לי ברור שאני לא רוצה לסיים את השירות במקום אחר"
"בגלל שהמוצב שלנו יושב על משולש הגבולות של ישראל, עזה ומצרים, יש לנו מצלמות שצופות על מצרים והן היו היחידות בגזרה שהמשיכו לעבוד", תיארה כץ. "היו בנות שפו על מצרים תוך כדי שהמחבלים הסתובבו. תוך כדי ירי בבסיס, בנות חזרו לעמדה והמשיכו לזהות". "אני זוכרת שדיברנו על זה בינינו", התייחסה לחשש לחזור לתפקד כתצפיתניות אחרי המפגש הנורא עם התופת. "הבנו שאנחנו צריכות שבוע בבית אבל אנחנו חוזרות. ידענו שבבית נשמע חדשות ולא נעשה כלום, ובבסיס כן נוכל לעזור. כמעט כולן חזרו. היו מעטות שהרגישו שהן לא יכולות. לי אישית אחרי כמה חודשים היה קצת קשה, אבל עדיין היה לי ברור שאני לא רוצה לסיים את השירות שלי במקום אחר. היו מחשבות על קיצור שירות אבל אני מאמינה שאני יכולה לסיים את שנות שירות, אני מרגישה חיונית שם. היו ימים ממוקדים של כל אוגדת עזה על מנת לסייע לנו להתמודד. היו הופעות, ימי כיף. שיחות עם קב"נים ועובדים סוציאליים. מי שהרגישה שצריכה יותר פנתה לקב"ן".
למרות שיותר משנה חלפה, אין ישראלי שלא זוכר את עצמו תופס את הראש ושואל איך זה קרה, ובעיקר למה אף אחד לא צפה פני עתיד. האם היו נורות אדומות? "היו אירועים חריגים", השיבה התצפיתנית זוהר כץ. הגעתי לחמ"ל בסוף יוני 2023. ישבתי במשמרות חודשיים לפני. אני זוכרת שהיה דיבור על דברים מוזרים בגזרה, ואני זוכרת שאמרתי לאמא שלי פחות מחודש לפני שמתחיל מבצע. אף אחד לא חשב על שזה יהיה ברמת המלחמה אבל כולם ידעו שיהיה משהו. בסוף התפקיד שלי זה לקחת את המידע ולהעביר אותו הלאה. אאין לי באמת דרך לדעת לאן הוא מגיע".
להורים שבנותיהן עתידות להתגייס לתפקיד התצפיתנית, אמרה זוהר: "אני זוכרת שבכל מחזור גיוס היו בנות שסירבו. את לא באמת מבינה את התפקיד, אלא שומעת סטיגמות מבחוץ. גם אני בכיתי כשקיבלתי את השיבוץ, וגם אני התכוונתי להגיע לקצין מיון בבקו"ם ולהחליף שיבוץ. כשאת מגיעה לחמ"ל את חווה את הבנות ואת התפקיד, ובזמן קצר המקום נכנס ללב, האנשים נכנסים ללב, ואת מבינה את המשמעות של מה שאת עושה. הרבה ממה ששומעים בחוץ בכלל לא נכון".
"פתאום הבינו שאנחנו באמת העיניים של המדינה"
לשיחה הצטרפה זיו, תצפיתנית בגבול מצרים 727 בבוקר השבת השחורה, שהפכה בינתיים למפקדת החמ"ל. "כשקיבלתי את השיבוץ, הסטיגמות השפיעו עליי", הודתה. "ב־7 באוקטובר הרגשתי שזה הגורל שלי. הרגשתי שזכיתי להחליף את הבנות ולהמשיך את דרכן. אנשים הבינו את המשמעות של התפקיד הזה, מה שלא היה לפני. פתאום הבינו שאנחנו באמת העיניים של המדינה. אנחנו נותנות הכל להגן על המדינה. הבנות הגיעו עם רעל בעיניים וזה באמת כבוד, ואני מרגישה עד היום שנפל בחלקי הכבוד. אנשים לא מבינים עד כמה התפקיד כיף וכמה הוא משמעותי".
"זה סוג של חברות שלא הכרתי", שיתפה. "את הולכת לישון, את אוכלת עם החברות שלך. זה לא לאייש 4 שעות ולא מדברים. שומעים מוזיקה, מדברים, ויש צחוקים. זה לא מה שאומרים בחוץ על התפקיד הזה. את מרגישה שאת משמעותית, מבצעית, שאת עוזרת. אני כל כך שמחה שהחלטתי לעלות על האוטובוס. אני שמחה שהשתנתה הפרספקטיבה על התפקיד מאז 7 באוקטובר".
עומדות להיות תצפיתניות בעצמכן? "אין תפקיד משמעותי מזה", הדגישה נווה בסיום הפרק. "זכיתן לשיבוץ הכי טוב שיכולתן לקבל. זו חוויה שלא חשבתי שאחווה. חברות שלא חשבתי שאחווה. אני מרגישה שהשתניתי לטובה - יותר עצמאית יותר בוגרת". "אני חושבת שזה אחד התפקידים הכי משמעותיים שיש בצה"ל", הוסיפה זוהר. "התחושה של לשבת ולסכל אירוע. תחושה שעזרת להגן על המדינה היא תחושה שבאמת אין דרך לתאר. לא להקשיב לסטיגמות. לרוב זה מגיע מאנשים שלא היו בתפקיד ולא מכירים אותו. צריך לתת צ'אנס אמיתי לתפקיד. זה הרבה עניין של גישה. זה תפקיד שאת עושה במשך שנתיים משמעותיות ויוצאת עם חברות לחיים. בסוף אני ארגיש שעשיתי את השנתיים האלה ועשיתי משהו משמעותי.
חשים מצוקה נוכח שירותכם הצבאי? שמים לב שילדיכם הולכים לאיבוד במערכת הצבאית? פנו לאתר, למייל או למספר הטלפון - 058-7806555 וספרו לנו.
עריכה: אחיה כהן ומיכל קדוש
