כבכל שבוע, גם הפעם עלתה נימה קרסו לשידור, עם סיפור יפה וחכם שמתקשר לנושא התוכנית, והפעם - מוסר.
"היום אספר סיפור על מוסר עבודה ועד כמה הוא משתלם, הסיפור על נוח והחמור", פתחה נימה.
נימה סיפרה על נוח בתיבה בזמן המבול. העבודה בתיבה היתה קשה מאוד לו ולבניו, והם חיפשו עזרה משוכני התיבה: "נוח אמר לבנים: מצאו לי חיה שתוכל לעיזור לנו בעבודה הקשה. הבנים מצאה את החיה שאין טובה ממנה: החמור. יש לה כוח לסחוב משאות, ובעיקר - יש לה מוסר עבודה. כשהחמור לוקח על עצמו מטלה, הוא ממלא אותה על הצד הטוב ביותר".
ואכן, החמור, וזוגתו האתון, עבדו במסירות עד שכלו המים, והחיות יצאו מהתיבה אל העולם החדש. נימה המשיכה בסיפור: "נוח שחרר את החיות, זוג אחרי זוג לחיים חדשים. האחרונים שירדו מהתיבה היו החמור והאתון. הם עצרו בפתח ואמרו לו: 'עבדנו כל כך קשה ובכזו מסירות. לא ניצלנו את העובדה שהיתה לנו גישה חופשית לאוכל בתיבה, חסכנו מפינו כדי שיהיה יותר לשאר החיות. עכשיו מוטלת עלינו מצוות פרו ורבו, ולמי יש כוח? אחרי שביצענו את המשימה, מגיע לנו פטור לצמיתות מעבודה קשה".
הם ביקשו מנוח תעודה חתומה שמהיום ולנצח נצחים יש להם פטור מעבודה. נוח הסכים.
התוכנית של החמור והאתון השתבשה, כפי שסיפרה נימה: "ביום שטוף שמש אחד רועה לו החמור באחו, שמנמן ומבסוט מהחיים. מתקרב אליו אדם שפוף שנושא על הגב שק כבד מאוד. הוא מתקרב לחמור ומעמיס את השק על הגב של החמור. החמור לא מתרדש. 'נו, זוז כבר', אמר האיש, והחמור בשלו אוכל מנחת - 'יש לי פטור מעבודה קשה לכל חיי. קיבלתי מנוח".
האיש ביקש לראות את התעודה, והחמור חיפש את הפטור ולא מצא: "האם התעודה נפלה, או כשאולי בלי לשים לב הוא אכל את התעודה?".
"ומאז, בכל פעם שחמור נתקל בגללים של חמור אחר הוא בודק האם הוא מוצא את שרידי התעודה. וכשחמור פוגש בחמור הם נוערים ונוערים בתקווה שאולי נוח שומע אותם מלמעלה, וייתן להם עותק של הפטור", סיכמה נימה.