החטופים הישראלים מ-7 באוקטובר שצפויים להשתחרר היו יותר מ-15 חודשים בשבי חמאס. פרופ' מולי להד, מומחה בין־לאומי בטיפול בפסיכוטראומה ונשיא מרכז משאבים בקריית שמונה, התייחס לתהליך ההתאוששות הצפוי לחטופים לאחר השבי הקשה.
בפתח השיחה ניסה פרופ' להד להעריך מה היה מצבם הפיזי של השבים לכשיגיעו לחוף מבטחים: "אנחנו יודעים שהאנשים האלה היו בסוג של בידוד. במצב כזה אתה לא יודע אם יום או לילה, לא יודע תאריכים, ולא מופצץ בכמות של תקשורת. אנחנו צריכים לפרט להם את הזמן ולחשוף אותם במינון נמוך לעובדה הזאת כדי שהם יאמינו שהם כבר לא בגיהינום. לוקח זמן לעבור ממצב של כוננות וחרדה וזהירות, לבין מצב שבו הם יאמרו לעצמם: 'אני יכול להוריד את המהלך הזה'. הם צריכים סביבה שתיתן להם מנוחה, שידעו שהם יוכלו ללכת בקצב שלהם, ושהתקשורת תיתן להם את הזמן ואת הקצב שלהם".
למרות כל הידע המקצועי שנצבר, הוא מודה כי קשה לצפות כיצד הם ישובו: "יש פה קבוצות של גילאים שונים ואישיות שונות. יש אנשים שהקצב שלהם לעבור מחירום ומצוקה לתפקוד מהיר מאוד, ויש כאלה שייקח להם הרבה זמן. יש עניין של גיל, ושל כמה שהם סבלו פיזית. גם הצעירים במצב של תת תזונה או תזונה חלקית, וגם הם לא ראו אור יום, מה זה עושה לוויטמין D, מה זה עושה לעצמות?".
מעבר לדאגה שלו באשר למצבם הפיזי של השבים, קיימת גם דאגה גדולה לנפשם. הפרופסור הסביר: "אנחנו יודעים שהחלק היותר מורכב הוא ההחלמה הפסיכולוגית, ופה צריך לדבר במעגלים". המעגל הראשון הוא המעגל המשפחתי: "צריך לתמוך במשפחה, ולעזור לה מול התופעות שעלולות להופיע כמו עצבנות, כעס ואי רצון לשתף פעולה, או ההפך – אופוריה שתהיה אצל כולם, ולאט לאט לחזור לקצב הרגיל".
"יש פה מהלך עדין שהוא לא צ'יק צ'ק. אנחנו רוצים לראות סוף טוב כמו בסרט הוליוודי, אבל זה לוקח זמן", סיכם להד.
הוא קרא שלא למהר לשלוח שבים במצב נפשי קשה לאשפוזים כפויים במוסדות פסיכיאטריים: "היום יש אשפוזים פסיכיאטריים מאוד ידידותיים, אבל מהניסיון של העבר, זה לא ייעשה אלא אם כן האדם במצב נפשי כל כך קשה כדי לאזן אותו תרופתית. נראה אנשים עם פוסט טראומה חריפה או דיכאון חריף, אבל גם אז זה היה רק באישור המשפחה. צריך לשקול אם להחזיר אותם שוב למצב של מעצר, כבר הספיקו להם הארבע מאות ומשהו הימים האחרונים".
המומחה מעריך שלא יתגלו הפעם מקרים שבהם לוקים שבויים בתסמונת סטוקהולם, ולא סביר בעיניו כי יימצאו שבים שמזדהים עם חוטפיהם מחמאס: "תסמונת סטוקהולם מוכרת מבני ערובה לזמן קצר, אבל אני לא חושב שהפעם זה רלוונטי. יכול להיות שיהיו כאלה שיגידו: 'המשפחה שהיינו אצלה כל הזמן דאגה לי'. אולי הם יהיו אסירי תודה כלפי מישהו. גם בשואה אנשים ידעו להודות למי שעזר להם. אחד הדברים ששבי עושה הוא שובר לך את היכולת להאמין מה אדם עושה לבן אדם. אם מישהו מצא שביב של תקווה, אלה רגעים שהמוח אומר: 'זה האדם היחידי שאיכשהו עזר לי'".
עריכה: אחיעד לוק