"לא יודעת מה עובר עליהן ואני לא חושבת שמישהו יודע"
ד"ר אפרת ברון הר לב, מנהלת בי"ח שניידר, על חזרתן של ארבע התצפיתניות: "ראיתי מחלקה שקטה, רגועה, וכולם עוד ישנים שם, וזה מאוד שימח אותי"
ד"ר אפרת ברון הר לב, מנהלת בית החולים שניידר, שיתפה לנוכח חזרתן של ארבע שורדות השבי בתחושותיהן לאחר החזרה ובמעטפת הרפואית שהן מקבלות כדי לעזור להן לחזור לחייהן.
היא פתחה וסיפרה על תחושת החטופות שחזרו: "אני לא יודעת מה עובר עליהן. אני לא חושבת שמישהו מאיתנו יודע מה עובר עליהן. אנחנו בעצם 'המארחים', אנחנו מארחים אותן אצלנו, צוות של בלינסון מטפל בהן. עליתי למחלקה וראיתי מחלקה שקטה ורגועה, ועוד כולם ישנים שם, זה מאוד שימח אותי. אני לא חושבת שמישהו יכול לשער או להעריך את סוג החוויות, במובן הרע של המילה, שעברו עליהן בתקופה הזאת. אנחנו כן יכולים להגיד שככל שנשים צעירות, חזקות כל כך, מקבלות ויקבלו את הכלים, החום, התמיכה והאהבה בשביל להתמודד עם מה שהן עברו, הן ידעו להתמודד עם זה".
"הייתי קוראת לזה 'אשפוז בבית חולים שמתיימר להיות בית"
בהמשך התייחסה למעטפת הרפואית: "הדבר הראשון שאנחנו מסתכלים עליו הוא להעריך ולראות שהן בסדר. לא צריך להיות רופא בשביל להסתכל בטלוויזיה ולראות שכשבחורות צעירות הולכות על הרגליים ומחייכות, אז בגדול הן בסדר. בשלב השני יורדים יותר לפרטים - להעריך את מצבן התזונתי. לראות אם הפציעות שלהן משפיעות עליהן ומצריכות טיפול רפואי. בהמשך בדיקה של כל מערכות הגוף שלהן, זה ברמה הפיזית. הסיבה האמיתית להמלצה שלנו שיישארו במסגרת האשפוז, הייתי קוראת לזה 'אשפוז בבית חולים שמתיימר להיות בית'. הבחירה הזאת להיות במקום שמגן עליהן 24/7 באיזה סוג של בועה".
לסיום התייחסה לחזרה למציאות של החטופות: "אנחנו רואים בפרספקטיבה של זמן את השבים והשבות משנה שעברה. עברה שנה ושלושה חודשים. אנחנו בקשר עם כולם, ואנחנו רואים כמה הם לא חזרו לחיים הרגילים שלהם. בעיקר לא חזרו לחיים שלהם אלו שמחכים לבני משפחה. אני רואה כמה החיים שלהם לא יכולים להמשך ולא יהפכו להיות רגילים עד שכולם לא יחזרו".
עריכה: אלון גבאי
