סא"ל (מיל') אבי כאלו, לשעבר רמ"ח שבויים ונעדרים באמ"ן, הסביר מדוע על אף החשש הכבד לגורלם של בני משפחת ביבס, לא יצאו עם העניין לציבור: "התהליך של המגע בין המערכת הצבאית לבין משפחות החטופים עבר אבולוציה והגיע בסך הכול למצב טוב. אם בעבר היה חיכוך, היום משתדלים להכיל", אמר תחילה.
"לדוגמה, אם משפחה חולקת את השאלה האם גורלו של בן משפחתם היקר להם, שנטען על ידי גורמי הביטחון שאינו בין החיים, האם ניתן להמציא הוכחה שאיננה פורנזית, האם לקבל את דין הקביעה של הרב הצבאי הראשי או של ראש אכ"א. המערכת הפיקה הרבה מאוד לקחים מפרשיות עבר כמו פרשיות נעדרי סולטן יעקב. מה שקרה באירוע הפרטני של משפחת ביבס, להבנתי כמתבונן מהצד, היא תקלה נקודתית".
לדבריו, "לא אמרו בוודאות כי כנראה שלא נמצאה הוכחה חד משמעית חותכת, ובעולם הזה הפרקטיקות מאוד נוקשות על מתי מכריזים על אדם חלל שלא בפניו. בהיבט מודיעיני פורנזי החיבור בין העולמות מחייב רמת סמך שהיא הרבה מעבר למשל לספק סביר בעולם המשפטי פלילי. לכן במקום שיש 99 אחוז ודאות אבל אין 100 אחוז ודאות - המערכת נמנעת לצאת בהכרזה כזו".
בהמשך התייחס כאלו לנוהל השגור בישראל להמתין עד ודאות מוחלטת לפני הכרזה על נעדר או חטוף כמי שאינו בן החיים, ואמר כי "בכך עוצמתנו כדמוקרטיה מערבית שמקדשת זכויות אדם וגם כיהודים ישראלים. וגם בהיבט ההלכתי מוסרי של הדברים. יש אמות מוסר שקובעות, מסגרות שנכתבו בדם, תרתי משמע, שקובעות מתי אדם איננו בין החיים כאשר גופתו איננה מונחת בפנינו, ועליהן אנחנו לא יכולים להתפשר".
לשיטתו, "יש פה מורכבויות ושאלות מורכבות בהיבט המודיעיני, בהיבט התפיסתי של נאמנות המידע. אתה לא יכול להשליך על המשפחה כל בדל מידע שקיבלת כי למשפחה אין את הכלים המקצועיים, בוודאי כשהיא שקועה במערבולת רגשית מורכבת, לעבד מידע לא מעובד עד תום. לכן המערכת מאוד רגשנית על איזה מידע היא מעבירה למשפחות, בוודאי מתי היא מביאה אותו לידיעת הציבור".