"אני מסתכלת על התמונה של אחי, ואומרת - 'חזרת'"
יעל גודמן, מייסדת מיזם קבוצות ריצה מפרוץ המלחמה, על הריפוי שבריצה, אובדן אחיה תני ז"ל, והנצחתו • פרק 06
יעל גודמן, מדריכת טיולים במקצועה, נהנתה לרוץ בזמן הפנוי שלה. בתחילת המלחמה, הבינה שזה הזמן שלה לשלב בין התחביב לאהבת הארץ, ופתחה קבוצות ריצה, שהפכו בזמן קצר לסנסציה. בפרק השישי בפודקאסט 'כלכלה מבראשית' בהגשת יואל חשין, שוחחה עמו על קבוצות הריצה, המשמשות גם ככלי ריפוי, אובדן אחיה תני כשנמחץ על ידי שער חשמלי כשהיה בן 17, הנצחתו באמצעות קבוצות הריצה ברחבי הארץ, והקשר המורכב עם הדת.
"בתחילת המלחמה מגיעים 60-80 אלף מפונים לירושלים, לבית מלון, וכולנו סובלים", פתחה. "ראיתי שמה שעוזר לי להתגבר על המועקה והכאב של אותם ימים ראשונים זה לצאת לרוץ. אמרתי לעצמי אם יש 80 אלף איש מפונים, יש אנשים רצים, אז הלכתי ממלון למלון ואספתי רצים. הקמתי בין 4-6 קבוצות ריצה. ראיתי שהם הגיעו בלי כלום, בלי נעליים, פשוט נמלטו על נפשם. התחלתי לגייס כספים".
על הקרן שהקימה משפחתה לזכרו של אחיה נתנאל (תני) גודמן, שנהרג כשהיה בן 17, שסייעה למאמצי הקמת קבוצות הריצה, סיפרה: "הוא היה אחי הקטן. הכרת אותו, היית כמו אחיו הגדול. כדי להנציח את תני, הקמנו עמותה שהייתה אמורה להתאדות כי לא אספנו כסף. התחלתי לגייס כספים מהמשפחה שלי כי יש לנו משפחה מאוד גדולה בארה"ב. תוך שבועיים גייסתי 70 אלף שקלים - רכשנו נעלי ריצה חדשות וחולצות לכל אלו שהגיעו בלי כלום. הפידבקים היו מטורפים וההשפעה הייתה מיידית. לצאת ולרוץ, לשים את כף הרגל על הקרקע, להיות ביחד, והעדויות מ־7 באוקטובר התחילו לצאת. היה קל להוציא תוך כדי ריצה, הביחד עזר לאנשים להוציא את כל הכאב והמועקה. 3 חודשים אחרי, החבורה חזרה לעוטף, והגיעה אליי קבוצה מאוד מיוחדת של נשות שדרות. נשים חרדיות שלעולם לא רצו. כששאלתי אותן למה הן לא ממשיכות לרוץ, הן השיבו שהן לא רצות בלעדיי. אז כבר שנה בכל ראשון אני נוסעת לשדרות לרוץ".
"אני קמה בבוקר, וזה מה שאני רוצה לעשות"
"אותן נשים אמרו לי שביום שאני מגיעה יש להן פחות חרדות מאזעקות", הוסיפה. "להוציא אנשים לרוץ זה קל, והאפקט הוא חזק. יש לי נשים שלא רצו מעולם, והיום הן רצות 16 ק"מ. אני מסתכלת על התמונה של אחי תני, ואני אומרת 'תני, חזרת, אנחנו מחזירים אותך'. אני נענית לבקשות מהשטח. היה מישהו פוסט טראומטי מירושלים, מילואימניק, אמרתי 'בואו נקים לו קבוצת ריצה'. התקשרתי למאמן, גייסתי כסף, שלחנו פליירים, וממשיכים עם הקונספט של נעליים חינם. אחרי הקמנו קבוצה של נשות מילואימניקים ומילואימניקיות, וכל קבוצה היא של 40 איש. הרשמה מטורפת. פתחתי עסק של סיורי ריצה בירושלים, וזאת הייתה היזמות הראשונה שלי למעשה. אני מורת דרך כבר 27 שנה, ואני רצה, אז חיברתי את כל התשוקות שלי יחד ופתחתי את 'RUN JLM'. באמת התקדמתי עם זה אבל הדרייב לא היה חזק, כי היה בזה משהו עסקי. כשנכנס האלמנט של החסד, נגמר האירוע. אני קמה בבוקר וזה מה שאני רוצה לעשות, אני לא חושבת פעמיים".
בהמשך השיחה, סיפרה גודמן על האפקט התרפויטי של הריצה, שמצליח להשפיע על הנפש ביתר שאת, ולא רק על הגוף. "דבר ראשון זה לזוז", הדגישה. "כשמדברים על ריפוי מטראומה, זה לא להישאר במקום אלא לקום ולזוז קדימה, ואתה עושה את זה בריצה. גם במגע של כף הרגל בקרקע יש משהו מקרקע, שאתה רץ במשך זמן מסוים את מרגיש אופוריה, ויש את האלמנט של הקהילה, של הקבוצה, אנשים נפגשים ומדברים. אני בקשר עם המאמנים והמאמנות, ונפגשת עם הקבוצות ביחד עם אמא שלי. האפקט הקהילתי מאוד חזק. אנחנו לא פה למדוד מרחקים, אנחנו פה כדי להיות ביחד. אני חושבת שמה שאני עושה עכשיו זה הכי יהודייה שאי פעם הרגשתי. כל דבר שיוכל לעזור לפלטפורמה הזו של עולם הריצה, אני פתוחה לרעיונות, הכל פתוח".
עריכה: אחיה כהן ומיכל קדוש
