"אלון במצב קריטי וצריך להציל את החיים שלו"
אביו של החטוף אלון אהל השמיע קול זעקה על מנת להשיב את בנו הביתה: "אלון חי בשבי מעל שנה וחצי והוא נלחם על החיים שלו. אנחנו בעצם צועקים הצילו"
ב־7 באוקטובר הלך אלון אהל לחגוג את החיים בווליום גבוה בפסטיבל הנובה, אבל אף אחד לא הצליח לדמיין שככה החוויה שלו תסתיים. אהל הצליח להינצל ממיגונית המוות, אבל הגיע לזרועות התמנון של ארגון הטרור חמאס. למעלה מ־550 יום נמצא אהל במנהרות החשוכות ומחכה לשוב הביתה. אביו קובי הגיע לבקר באולפן של רז שכניק, וסיפר על הגעגועים שעוטפים אותם, ועל החיבור העמוק של בנו לעולם המוזיקה.
בתחילה התעניין שכניק במצבו של אהל, ואילו אביו אמר שהמידע האחרון שהתקבל על מצב בנו הגיע משורדי השבי ששוחררו. "בשנייה שראינו אותם אנחנו חטפנו אגרוף לבטן ועידית אמא של אלון התעלפה. זו הייתה הפעם הראשונה שהיא איבדה את זה. כי הבנו מה המשמעות. הבנו וראינו ואמרנו 'ככה אלון עכשיו נראה', והשלב הבא היה עוד יותר קשה – שמענו את הסיפורים ואנחנו יודעים שאלון פצוע בעין, עוד מהמיגונית, ועם רסיסים בגוף. איך יכול להיות שממשלת ישראל מכניסה סיוע הומניטרי לעזה לטפל בפצועים עזתיים ולא מטפלים בו? איך יכול להיות שיש לנו פצועים שם – אנחנו יודעים שהוא במצב מסכן חיים. יש לו סכנה לאבד את העין השנייה", אמר בכאב.
מעבר לתמונות של אהל שפרושות בכל פינה בארץ, וגם בעולם, ביקש אביו להעניק למאזינים עוד מידע על דמותו של בנו, והסביר שמדובר ב'איש של אנשים'. "אנחנו שומעים מחברים שלו, גם במעגלים הקרובים שאנחנו מכירים, וגם במעגלים הרחוקים יותר כל מיני סיפורים. זה גיל כזה בו לא תמיד מספרים דברים להורים, ואני שומע איזה איש הוא, וזה מחמם את הלב ומחזק אותנו. אנשים שהכירו אותו שבוע במזרח, כאלה שהכירו אותו לתקופות קצרות, זה מה שנותן לו את האופטימיות ואת העוצמה להיות שם, ואני מקווה שהוא יודע להחזיק את עצמו. אלון הוא איש של מעשים טובים".
מנגינת חיי
בין השירים הרבים שהושמעו בתוכנית בלט 'שיר ללא שם' של שלום חנוך בגרסה מיוחדת בביצוע של אסף אמדורסקי. אביו של אהל סיפר שאת השיר הזה בנו ניגן לפני שיצא לבלות במסיבה. "בערב שמחת תורה כשאנחנו חזרנו הביתה לפני שהוא יצא לדרום הוא ניגן את השיר הזה. אלון תמיד מנגן על הפסנתר לפני שהוא יוצא מהבית וכשהוא חוזר. עידית אומרת שזה כמו חפץ מעבר שלו. הוא ניגן את השיר הזה, הפסנתר נשאר פתוח, ובדרך כלל הוא סוגר אותו אחרי שהוא מנגן. הפסנתר פתוח בבית ומחכה לו שיחזור לנגן עליו".
עוד הוסיף: "אלון מנגן מגיל תשע, יום אחד הוא אמר לנו 'תשמעו, אני רוצה לנגן על פסנתר' , ואנחנו אמרנו 'מה עכשיו? נקנה פסנתר ונעמיד אותו בבית ואחרי חודש הוא יגיד לנו שנמאס לו?' הבאנו לו אורגנית קטנה כזו ומצאנו מורה. אחרי שניים או שלושה שיעורים היא אמרה לנו 'תשמעו אני לא מגיעה יותר'. אמרנו לה 'למה? מה הוא עשה? הוא ילד טוב'. היא אמרה שיש לו כישרון ושאם לא יהיה פסנתר בבית היא לא מגיעה יותר. אחרי שלושה-ארבעה שבועות כבר היה פסנתר בבית".
את המנגינה הזו אי אפשר להפסיק
אהל המשיך ללמוד במגמת מוזיקה בתיכון, והעמיק בתחום יותר מהרגיל. מעבר ללימודים הרגילים הוא התעקש לעשות רסיטל כשהיה בכיתה יא'. אביו סיפר שכשהוא רוצה לעשות משהו הוא הולך איתו עד הסוף, "הוא ניגן חמישה קטעים קלאסיים שלמד בעל פה וקיבל 100". שכניק התייחס לחיבור של בני המשפחה לקהילת המוזיקאים בישראל, ואביו ביקש להוסיף: "יש הרבה פסנתרים ואמנים שמחכים לו".
בני המשפחה שוחחו עם שורד השבי אלי שרעבי שסיפר על יחסיו עם אהל, ועל השיח המוזיקלי שניהלו בימים הקשים בשבי. "אלון מבין במוזיקה, בעומק של המוזיקה, ואלי אומר לנו 'תשמעו המוזיקה של אלון זו לא המוזיקה שלי, אבל אני שמעתי אותו והקשבתי לו ולמדתי ממנו, כי אני רואה שהבן אדם מכיר ויודע ומבין' הוא קיבל ממנו שירים לפלייליסט שלו".
על העשייה המבורכת של רעייתו, והמלחמה שלה להשבת אהל אמר: "היא לביאה ונלחמת על הבן שלה בכבוד, בדרך של חיבור ועשייה שבאה בטוב, במעשים טובים ובחיבור. זה מה שמחבר אותנו לאלון. אנחנו כל הזמן מסתכלים לאיזה בית יחזור אלון – זה הבית הפרטי, וזה הבית היותר חשוב שהוא הבית הלאומי, הבית החברתי, ואנחנו כל הזמן נמצאים במקום הזה".
"הוא ילד טוב. הוא אף פעם לא היה מאלה שמרדו"
"תגיד, איך הוא בתור ילד?", התעניין שכניק. "הוא ילד טוב. הוא אף פעם לא היה מאלה שמרדו. הוא כזה שזוכר ימי הולדת, וביום ההולדת האחרון שלי לפני השבי עשינו אירוע משפחתי כזה – אנחנו משפחה מאוד מלוכדת. אלון אוהב אוכל טוב, בדרך כלל בשר על האש. האירועים של ימי ההולדת אצלנו זה סביב משפחה יחד, חברים יחד, אוכל טוב, והרבה טיולים – גם בארץ וגם בחו"ל. גם כשאלון היה בחופשות הוא היה מטייל בארץ עם חברים. הוא צריך את הטבע, הוא צריך את הים, הוא צריך את הירוק. אני מאמין שעכשיו בנוסף לדמיונות של המוזיקה הוא מדמיין את הטיולים שהוא עשה כל החיים שלו".
אביו סיפר שלמרות חיבתו הרבה לטיולים עם חברים הוא רצה לא פעם לטייל גם לבד, ועל כן קיבל החלטה לטוס לבד לטיול במזרח, והגיע לפיליפינים. באחד הערבים שם הוא ניגש למסעדה, אכל ארוחת ערב לבד, ואחר כך שוחח עם אמו בטלפון ואמר שכיף לו לבלות בחברת עצמו. "הוא אמר לנו 'תשמעו אני כל הזמן צמוד עם חברים, אני רוצה לראות איך אני מסתדר עם זה'. הוא סיפר שכיף לו עם הלבד. תחשוב רגע על הסיטואציה בה הוא נמצא בה היום – כאילו הוא הכין את עצמו לדבר הזה. הוא שורד".
פסנתר בכל כיכר
חודש אחרי החטיפה הוציאו בני משפחתו של אהל קריאה בארץ ובחו"ל לפסנתרנים. "אחד המיזמים שעשינו זה הפסנתר בכיכר, הפסנתר הצהוב של אלון בכיכר. פיזרנו פסנתרים ברחבי הארץ ועשינו גל אירועים בעולם. הרעיון הוא 'תבואו, תנגנו, ותחשבו על אלון כשאתם מופיעים'. קיבלנו פידבקים גם מחו"ל וגם מהארץ". בהמשך סיפר על הסגנון המוזיקלי של בנו, ואמר: "הבסיס שלו הוא קלאסי, היום הוא הולך טיפה יותר לג'אז – הוא אוהב לאלתר, הוא רוקד על הפסנתר. ראינו מספר סרטונים מהטיול שלו למזרח - הוא נכנס לאיזו מסעדה שיש בה פסנתר וממש מתלבש עליו. אחד הבעלים אמר לו לבוא גם מחר. הוא בא בשביל הכיף".
"מאיפה הגיעה המוזיקה לבית? זה אתם ההורים הבאתם את זה?", התעניין שכניק. קובי אמר שלא, והסביר: "עידית אמנית, אמנית יוצרת, אז יש בסיס אומנותי. היא מציירת ומפסלת ומורה לאומנות, ועבר לילדים". בין הצלילים המנחמים שהתנגנו לאורך כל תוכנית אי אפשר להתעלם מהעובדה הכואבת שאהל נמצא במצב מסכן חיים. "הוא הגיע לשבי כשהוא מלא ברסיסים, ומהסיפורים אנחנו מבינים שהוא נתפר עם הרסיסים בתוך הגוף. יש לו רסיס שפוגע לו בראייה והוא לא רואה בעין ימין. חייבים לטפל בו כי זה יכול לגרום לו לאבד את העין השנייה. אלון מורעב, חלש, הוא קשור בשרשראות ברזל שחותכות את הבשר. אלון חי בשבי מעל שנה וחצי והוא נלחם על החיים שלו. אנחנו בעצם צועקים הצילו", ביקש להזכיר לקהל המאזינים.
רגע לפני סיום השידור הודה אביו של אהל שתחושת הגעגוע היא הדבר הכי קשה בימים אלו. "אלון היה בחו"ל חצי שנה. לא ראינו אותו, אבל שמענו ממנו. הגעגוע זה הדבר הכי קשה, במיוחד היום שאני יודע שהוא במצב קריטי וצריך להציל את החיים שלו. חייבים להתקדם ולהתחיל להוציא אותם. יש כ־24 חטופים שורדים בעזה, וחייבים לחלץ אותם בחיים. אסור למשוך זמן", סיכם.
עריכה: עדן בן ארי
