משפחות החטופים במשך יותר משנה וחצי נאלצות בעל כורחן להיאבק על מנת להשיב את יקיריהם הביתה משבי החמאס. עידית אהל, אמו של אלון אהל שחטוף בעזה, סיפרה על החששות שלה בנוגע למצבו של אלון, והביעה את הקושי הבלתי נסבל שהיא נאלצת לשאת.
"קשה, קשה מאוד. עוד חג ואלון לא נמצא. הוא אתנו סביב השולחן, ואי אפשר לראות את החיוך שלו ואת הצחוק, פשוט קשה, זה לא צריך להיות ככה. אפשר היה אפשר אחרת, צריך אחרת", אמרה האם בפתח השיחה.
לדבריה של אהל, "אלון ועוד 58 חטופים בעזה, ולא אומרים לנו כמעט כלום. גם מה שאומרים זה לא מספק, כי אני לא יכולה לשמוע כל מיני תירוצים, זה היה צריך להיות מזמן. מזמן כולם היו צריכים להיות פה. קשה להחזיק, וזה חייב להסתיים. הם חייבים להיות איתנו, אלון חייב להיות איתנו".
"אנחנו יודעים על המצב של אלון, עם הפציעה מסכנת החיים שיש לו. בעין אחת הוא לא רואה, ויש לו רסיסים בכל הגוף, שלא נדבר על הרעב ועל השלשאות ברגליים ועל עוד דברים מזעזעים. איך לא עושים הכל כדי עכשיו לסגור את זה? אי אפשר להיות בחלום או במחשבה, זו המציאות והיא קשה מאוד, וקשה להכיל את זה".
אלי-ה כהן שהה עם אלון בשבי. לאחר ששוחרר עידית פגשה אותו: "פגשנו את אלי-ה. לא פשוט, גם לשמוע על אלון, וגם לראות שהוא האחרון שהיה איתו והוא נשאר לבד".
מצד שני, היא שואבת עידוד מהסיפורים של אלי-ה: "הידיעה שהוא עושה הכל כדי לשרוד, מחזיק את הראש מעל המים, שהוא אופטימי, שהוא חושב כל הזמן על הבית ועל העתיד, ומה הוא רוצה לעשות, והוא משתמש במוזיקה ביומיום. אלון שורק מוזיקה כל הזמן, והוא אומר לי שזה אלון, זה אלון שלי".
"לכל אחד יש את הזמן שלו, לאלון אין זמן, הוא על זמן שאול. אם יש אזרחים ששומעים אותי, אני לא מאמינה שיש חירות במדינה שלנו כרגע, כשחלק מהעם שלנו חטוף. אנחנו עם חטוף, כל עוד לא נשנה את הנרטיב הזה, לא נצליח באמת להשתקם. אנחנו כמו משה, ואנחנו חייבים להוציא את עצמנו ואת החטופים מאיפה שהם נמצאים. לא צריך להסתכל רחוק בהיסטוריה, כל אחד צריך לראות את עצמו כאילו הוא עצמו מוחזק ארבעים מטר מתחת לאדמה במנהרה, ולראות איך אנחנו משנים את זה", אמרה לבסוף, לקראת חג החירות הקרב.
עריכה: אחיעד לוק