הדרך הביתה
מה קורה כששבים מן השיקום אל החיים האמיתיים? • מיכל שרגא ושאולי הרציק פז אירחו את גבי שהשתקם ממחלה שפגעה ברגליו, ושמעו את סיפורו • פרק 07
פציעה, המהווה התמודדות בפני עצמה, היא בדרך כלל השלב שלפני השיקום - הניסיון לחזור לחיים שנותרו לפני, ולשגרה הרגילה. כיצד עושים זאת? בפרק השביעי בפודקאסט 'להתחיל מחדש' בהגשת מיכל שרגא ושאולי הרציק פז, דנו השניים על הדרך החדשה, המלווה גם היא בקשיים לא פשוטים.
"אחרי תקופה ארוכה שבה הבית היה בית החולים או מרכז השיקום, מגיע השלב בו צריך לחזור לשגרה", פתחה מיכל. "אבל השגרה כבר לא אותו דבר. זה שלב מלא תקווה, אבל גם מלא אתגרים ושאלות. איך מתמודדים עם השינוי של הגוף? והשינוי של הנפש? עם תחושת התלות וחוסר האונים החדשה? איך מתמודדים עם ההגדרה העצמית החדשה? עם המשפחה שמסתגלת או לא? ואיפה מואצים את הכוחות להמשיך הלאה".
בתגובה, הוסיף שאולי: "החזרה הביתה זה אולי הרגע הכי מכונן שיש. בחזרה הביתה בן אדם נפגש בצורה אמיתית עם הנכות והקושי שלו. כשהוא בבית חולים הוא עטוף: אם קשה לו הוא לוחץ על לחצן מצוקה, ומגיע כוח עזר שעוזר לו לקום, להתקלח, להתלבש, לוקח אותו לטיפולים, מניע ומנגיש אותו עם כיסא הגלגלים מכאן ולשם. הוא מתרגל לזה, לסביבה מאוד תומכת ועוזרת, והוא גם לא מרגיש עם זה קושי כי זו העבודה שלנו. הוא מבין שהוא צריך את הסיוע. ואז הוא מגיע הביתה, ופתאום הוא נפגש עם זה בבית. עם חוסר האונים, ועם אי הנעימות לבקש עזרה בשביל לקום מהמיטה. כשעברתי פציעה משמעותית בארץ, אני זוכר פעם בה הייתי צריך לקום ולצחצח שיניים. ואני זוכר את עצמי שוכב שם במיטה, וחושב: 'אני לא קורא לבת הזוג שלי'. זחלתי על הרצפה והגעתי עד האמבטיה. בקושי הצלחתי לקום וכמעט שברתי את עצמי בדרך ועשיתי לעצמי נזק, מרוב חוסר היכולת שלי לבקש עזרה".
בהמשך, אירחו השניים לשיחה את גבי דמירובסקי בן ה־23, שחלה בתסמונת גיליאן ברה הפוגעת במערכת העצבים, ושוחרר לא מזמן מהשיקום במדיקל קר לאחר שמצא את עצמו במצב בו הוא לא יכול ללכת, ושמעו את סיפור ההתמודדות שלו. "התעוררתי בוקר אחד לפני 8 חודשים, קמתי בבוקר מהמיטה וכל השרירים שלי ברגליים היו תפוסים. ומאותו רגע הייתה החמרה. הגעתי למצב בו אני בכסא גלגלים ולא יכול ללכת יותר. מבחינה רגשית זה שבר אותי לתקופה. קשה לקבל את זה שברגע אחד אתה האדם הכי פעיל שיש, מבלה עם חברים, ויוצא למסיבות. פתאום צריך לעצור הכל, וללמוד ללכת. ולהתלבש לבד. לעשות הכל לבד- כמו ילד קטן. הטיפולים שעשיתי עוזרים מאוד גם לנפש. מהרגע שהתחלתי לעשות אותם, אני מרגיש שיפור משמעותי בהליכה שלי וביכולת לזוז. וגם להיבט הנפשי חשוב. כי אני שוכב במיטה בטיפולים, ותוך כדי אנחנו מדברים על מה אני מרגיש, על מה שאני חווה, איך אני חווה, ומה המטרות שלי לאחר כך. איפה אני נמצא בעולם בעצם".
"כשאתה יוצא הביתה, צריך לבקש את העזרה מהמשפחה והחברים"
"לחזור הביתה זה קצת קשה", הודה. "בסופו של דבר, בית החולים מתחיל להרגיש כמו בית. כולם דואגים לך, אתה כבר לא מרגיש לא בנוח ללחוץ על לחצן מצוקה או לבקש עזרה. כשאתה יוצא הביתה צריך לבקש את העזרה הזו מההורים, משפחה, חברים. זה לא נעים וזה מרגיש כאילו כולם מרחמים עלייך. ובנוסף לזה, צריך להתרגל עכשיו לבית חדש. כי הבית שהתרגלת לחיות בו, כשהיית בן אדם הולך ומתפקד, לא אחרי שיקום, ואז אתה מבין כמה הבית שלך לא מותאם ולא נגיש. הייתי מאושפז במשך עוד חודשיים וחצי במדיקל קר, ואז עברתי לפלטפורמה של שיקום יום, אליה הגעתי פעמיים בשבוע. בחרתי להשאר כי הצוות מדהים. התחברתי למאמן כושר, לפיזיותרפיסטים, למרפאים בעיסוק. כולם באו לעזור ולתמוך, ולהיות חלק מהתהליך. זה חיבור של אנשים מעבר למטפל-מטופל. זה חלק מאוד קריטי שאתה מרגיש שאתה לא לבד. כשאתה לבד זה מול כל העולם. וכשהם נותנים לך את התחושה והמעטפת של 'אתה לא לבד ואנחנו יודעים מה עובר עלייך', זה שונה".
