"הייאוש יכול להיות גם כוח גואל"
ורדה רזיאל ז'קונט אירחה את פרופ' אבי שגיא עם צאת ספרו 'מסע פילוסופי קיומי בעקבות התקווה': "מהייאוש נוצרת התקווה - האדם לוקח אחריות על חייו"
פרופ' אבי שגיא ממכון שלום-הרטמן בירושלים התארח באולפנה של ורדה רזיאל-ז'קונט ב-103fm, וסיפר על ספרו: 'מסע פילוסופי קיומי בעקבות התקווה'.
"הטענה הכי בסיסית בספר הזה היא שייאוש לא נוגד את התקווה, זה המקום שממנו צומחת התקווה", אמר בפתח דבריו. "משורר קדם איסלמי אמר שאין דברר מנחם יותר מאשר הייאוש. כשאדם מתייאש, הוא מבין שזוהי אחריותו המוחלטת להתמודד עם הקיום".
הוא הזכיר את בוני הארץ. "החלוצים ניזונו מהסיפורים של ברנר ושל א.ד גורדון שחוו ייאוש עמוק. הם הבינו את המשמעות העמוקה שגורדון טבע במושג 'הייאוש הגדול'".
הוא הרחיב: "לפני הייאוש יש לנו אמונות שאלוהים יתקן, שהממשלה תפעל, שמאיזשהו מקום יתחולל נס, והייאוש מחזיר את האדם אל הפרספקטיבה הכי חיונית של חייו - אל אחריותו המוחלטת לחיים, אחריות שצומחת מן החורבן".
"האדם המקווה לא יודע אם יהיה טוב - אין לו אלא תקווה"
ורדה הקשתה: "זה נשמע יותר מדי יפה, אבל מהבנתי ייאוש כרוך בסוג של דיכאון, ודיכאון אומר חוסר אנרגיה, חוסר מוטיבציה, שקיעה במחשבה שלא יכול לקרות כלום".
שגיא השיב לה כי תקווה איננה אופטימיות. "האדם האופטימי יודע שיהיה טוב. הוא והפסימי חולקים השקפת עולם מוחלטת, ואילו האדם המקווה לא יודע, כי אין לו אלא תקווה. תקווה היא שברירית. אמילי דיקינסון מכנה אותה 'הייצור בנוצות', היא עדינה מאוד".
הוא עמד על ההבדל בין ההסתכלות הפסיכולוגית לבין זו של מדעי הרוח באשר למושג החמקמק הנקרא יאוש. "מנקודת מבט פסיכולוגית אנחנו ממקמים את הייאוש בתוך סדרה של תופעות פתולוגיות. בספרות הרומנטית ובפואטיקה הייאוש מתפקד אחרת".
כך שלמעשה המונח 'יאוש' הוא שם משותף של שתי תופעות שונות. "האחת היא סימפטום של דיכאון, ובעמדה השנייה ייאוש יכול להיות כוח גואל של אדם מנקודת מבט תודעתית, ולא כמשבר פסיכולוגי", הסביר.
הוא השתמש כדוגמה במחזה המפורסם של סמואל בקט, 'מחכים לגודו', משמעות הייאוש היא שאין עבור למה לצפות. "בייאוש הגדול שם, מחכים למישהו שיבוא להציל, והוא לא בא. זה הרגע שבו אדם מתייצב מול הקיום בעמדה צלולה ובהירה. קאמי קרא לזה אבסורד, קירקגור קרא לזה 'הייאוש האינסופי'".
לא מדובר בהתפלפלות פילוסופית גרידא, אלא במחשבה שהיא גם אקטואלית. "אני חוויתי את ימי האימה שכולנו חווינו במלחמה", סיפר שגיא. "הדבר הראשון שחשבתי עליו עם תלמידיי הוא מה תפקיד אינטלקטואלים ואנשים שעמלים למקם את האדם בעמדת התייצבות? האם בקליניקה נטפל בייאוש כתופעה פתולוגית, או שנבצע תיקון ועידון ונראה את הייאוש כתופעה משחררת מהגודש של אמונות? הרי בסופו של דבר איש לא יעשה את העבודה במקום בני האדם".
"בתוך הציונות הדתית הייתה לעיתים חוויה של התגלות, כאילו אלוהים נוכח בהתרגשות"
ורדה ביקשה להתעכב על דפוס התנהגות שהיא מכנה 'תקווה רעילה'. "מחשבה בסגנון 'הוא בכל זאת יאהב אותי', הציפייה שהמשהו הזה יקרה למרות איתותי המציאות".
שגיא מכיר באותה תקווה רעילה. הוא זיהה איתה בעיקר בקרב בני הציונות הדתית. "בישראל של ימינו יש תקווה כזאת, התקווה המשיחית. אנשים אומרים: 'יהיה בסדר, זה קול האלוהים'. בתוך הציונות הדתית הייתה לעיתים חוויה של התגלות, כאילו אלוהים נוכח בהתרגשות, שהכול יהיה יפה ומובן. חוויה דומה הייתה לאחר מלחמת ששת הימים באגף שהצמיח את המחשבה המשיחית", אמר.
הוא הזכיר כי במצב כזה, אלא לא אנשים מקווים, אלא כאלה שבטוחים שדבר מה יתרחש. "הרי פעולת התקווה מבוססת על מאבק כדי שמשהו יתממש. הראשונים לקרוס הם אלה שהמירו את התקווה לוודאות. זאת הונאה של תקווה", קבע פרופ' שגיא.
