"הפופ כל הזמן נוגס מהשוליים בשביל לעניין"
מארינה מקסימיליאן סיפרה על אודות 'ריק בחלל', שיר הנושא של אלבומה החדש: "את במקום רגיש, אבל תרקדי את זה"
מארינה מקסימיליאן שוחחה עם איריס קול בתוכניתה ב-103fm על אודות "ריק בחלל", שיר הנושא של אלבומה החדש שעתיד לצאת החודש.
עם תחילת השיחה סיפרה על הרקע האישי שלה לצד הסגנונות המוזיקליים השונים: "אני מגיעה מהעולם הקלאסי והג'אז. מגיל צעיר מאוד נמשכתי לאלקטרוני. כל דבר שאפשר לחקור. המוזיקה היא אוקיינוס, כל הסגנונות שהייתי מבקרת בהם, אין סיבה להגביל את עצמנו לז'אנר אחד. גם הפופ כל הזמן נוגס מהשוליים בשביל לעניין את עצמו. אין מה לחשוש מגיוון ומחקר. הרבה שנים יש לי את ההרכב עם דיג'יי דרוויש, כבר 15 שנה, ורק בתקופה האחרונה, מאז ה־7 באוקטובר, אנשים הבינו שטראנס זה משהו עמוק ונפתחו לזה. אבל העולם האלקטרוני תמיד משך אותי ודיבר אליי, גם מה שהוא עושה במוח, אבל בעיקר מה שהוא עושה בגוף. וזה לרקוד".
על ריקוד ככלי טיפולי וכדרך לשחרור רגשי אמרה: "אני מגלה כל השנים האחרונות שריקוד זה מאוד טיפולי. אני וחברות שלי, מבחינתנו זה הביקור רופא שלנו. אצלנו בבית מסיבה בסלון זה מאסט, שמים מוזיקה וכל אחת היא הדיג'יי. יש לנו מוזיקה שנקראת 'שירים כשכועסים', שזה הבי־מטאל ורוק, יכול להיות כל פעם מה שמתחשק, כי עצבים ברגע הופכים למשהו משעשע ברגע שמוזיקה תורמת".
עוד סיפרה על היכולת של אמנות ומוזיקה לרפא ולתת משמעות אחרת: "אם שמים שירים שכועסים או שיש משהו שמכעיס אותך, את יכולה לכתוב על זה שיר. אני זכיתי לדבר איתך מאז ה־7 באוקטובר, עברנו כמה שלבים - משלב של 'מי צריך מוזיקה', אז היום אני מבינה כמה אמנות, כמה אנחנו באים לזה צמאים, רעבים, שותים את האוויר ואת החוויה האמנותית שיכולה לאפשר לנו להכיל את מה שעובר עלינו וגם להתרומם מעל זה. אז זה כלי אדיר, של לרקוד ולפרוק, זה עושה טרנספורמציה ברגע".
"השיר מתאר את המצב הזה, את הרגע שחציתי את הקו האדום שלי"
עוד שיתפה בתחושת האובדן, ה'ריק', והקבלה של הכאב כמציאות פנימית: "כל מה שאיבדנו מאז ה־7 באוקטובר, יש הרגשה שה'אין', זה ממש 'יש'. זאת אומרת, 'יש' לי את הכאב הזה ואת החור הזה. כל פעם כשאני נכנסת להתקף זעם, אני שואלת איך אני יכולה לקחת אחורה ולמנוע את הדבר הזה. זה ריק שאני מנסה למלא, במקום להכיר בו ולהבין ששום מרדף לא ימלא את החור הזה, בין אם זה חור רגשי או אדם שאיבדנו. להבין שלרוץ לא ימלא את זה. אם את רוצה, את יכולה לספק לך את החוויות, קניות והכול, זה לא במקום החור בבטן. אז לרגעים של הבנה זה עושה לי שקט. החוסר שקט לא מסמן לי שאם אני אקשיב לו, אני אהיה שקטה; אני צריכה להכיר בנחת שיש לי חור שאי אפשר למלא. יש תפיסות רוחניות על זה, אבל ההבנה גרמה לי רגע של שקט. השיר מתאר את המצב הזה, גם את הרגע שחציתי את הקו האדום שלי, כשאמרתי יותר מדי, עשיתי יותר מדי, ואני צריכה להתנצל אחר כך, לרגע הזה של התובנה. יש בי משהו חסר, יש לי אותו, זה חלק מהמתנות המורכבות שהחיים נותנים לנו".
על המסר של הפזמון אמרה: "הפזמון אומר שאף אחד לא מושלם, אבל עם הזמן אני לומדת להוריד את ההילוך. יש אש שבוערת בי, ובאותו הרגע זה מרגיש נורא צודק, ולרגעים עדיין אני נותנת לה לנהל אותי. הדרמה. אבל לוקח לי זמן להפשיר, אני לומדת להוריד את הרגל מהגז ברגע האמת. כשאני מתפרצת בבית, אני ישר מנסה לתקשר את זה, ללמוד ביחד. אימא לא מושלמת, אבל אנחנו מתמודדות עם זה ביחד".
לסיכום דיברה על האנרגיה של השיר ועל החיבור בין רגש לריקוד: "זה לא שיר כועס. זה שיר שהוא מפרק כעס. כל פעם כשאני עם השיר הזה, בא לי לבכות. בתור ילדה אהבתי את הטרקים האלקטרוניים שהם כמו בלדה, מאפשר גם לרקוד וגם להרגיש. רגשיות שמדגדגת אותך ואומרת 'את במקום רגיש אבל תרקדי את זה'. אני רוצה להוסיף - השיר נולד כשעשיתי ביט בבית. אני נכנסת לסטודיו של גיא ואני קולטת שהם עפים עם ביט מטורף. אמרתי 'אני רוצה את הביט הזה', אז תודה לגיא ולעמרי שיצרו את הביט המכשף הזה".
