מסע כבד?
האם תלמידי כיתות י"א צריכים להמשיך לצאת למסעות לפולין? • ד"ר אדם קלין אורון, ד"ר זאב דגני ואורי מייזלמן הסבירו • פרק 22
המסעות לפולין הפכו לנוהל מסורתי למדי בקרב נערים ונערות בגילאי 16-17. אך האם ההחלטה לצאת למסע לפולין דווקא בגיל זה שגויה, או שמא מדובר בהחלטה לגיטימית וחשובה לכל מתבגר ישראלי? בפרק ה־22, בפודקאסט 'יריב ראוי' בהגשת ד"ר אדם קלין אורון, התארחו ד"ר זאב דגני, מנהל גימנסיה הרצליה היוצא שביטל את המסעות לפולין בבית ספרו ב־2016, ואורי ('כובע גרב') מייזלמן, מוזיקאי, איש חינוך ומדריך מסעות לפולין. יחד, ניסו להבין מהו גורל המסעות בישראל של שנת 2025, ומדוע כדאי, או לא כדאי, להמשיך את המסורת.
"אני בעד מסעות לפולין, ובעד המפעל החינוכי שנקרא מסעות הנוער לפולין", הבהיר מייזלמן בפתח השיחה. "הוא טוב וראוי. הוא לא הדרך היחידה לחנך לזכרון השואה, אין לו תחליף בעוצמות, ובמשך שלו. אני לא חושב שזה 'מאסט', אני חושב שהמסעות לפולין הם דבר חיובי. והנוער מצביע ברגליים. זאב, אני חושב שההחלטה שלך לבטל את המסעות לפולין הייתה שגויה, ועושה נזק גם היום. ממסעות שאני מדריך ב־20 שנים האחרונות, לא יצא נער או נערה אחת עם יסודות לאומניים. אני בקשר איתם, אני יודע איך המסע עיצב את דמותם ולאילו מקומות זה לקח אותם. בעולם אוטופי, בו אפשר לעשות מה שרוצים, ולחנך כמה זמן שרוצים, יכול להיות שאפשר בלי מסעות לפולין. קח את המסע, פרק אותו לגורמים, תבין מה הדגשים, תבחר את האג'נדה ותעשה אותו כמו שאתה מאמין".
בהמשך הוסיף: "כשאתה אומר 'בגימנסיה הרצליה לא נוסעים לפולין', זה מקשה על אנשים מהמחנה שלנו, ואז אתה מפקיר את הזירה הזאת לצד השני, שימשיך לנסוע וימשיך להיות עם האג'נדה שלו. במקום להגיד שאפשר לעשות את הסיורים הללו אחרת. במשך שנים אנשים היו רבים איתי: 'הילדים נוסעים בשביל זמן חופשי'. מפרוץ המלחמה, כשהתחדשו המסעות, אין זמן חופשי. ועדיין הנוער בוחר במסע יקר, ובוחר לעבוד ולממן אותו, ולנסוע לפולין. הנוער קצת יותר ערכי ממה שלפעמים אומרים עליו".
"רואה במסע לפולין השחתה לאומנית לגבי חלק מהתלמידים"
בתגובה, השיב דגני: "פולין זאת חוויה. לא יודע אם אפשר לשייך זאת לישעיהו לייבוביץ', שאמר שהשואה היא אסון שאי אפשר להבין, אבל יש אסון אולי גדול יותר, וזה שאנחנו יכולים לעשות אסון לאחרים. אני חושב שבאמירה שלך, 'לחנך לזכר השואה', טמונה הבעיה. את השואה יש ללמוד ולא 'לחנך'. הסיפור של לחנך, יש בזה מרכיבים של מימדי השלכה על תופעות של אחרים. את מה שקורה כרגע אי אפשר לנתק ובסמיכות לשנתיים האחרונות, לא צריך לנסוע לפולין, אפשר לנסוע לעזה. אני רואה במסע לפולין השחתה לאומנית לגבי חלק מהתלמידים. לגבי חלקו האחר, והייתי עד לכך, היו בנות שהתמוטטו רגשית ונפשית כי זה היה גדול עליהן. לגבי תלמידים אחרים, המסע הפך למסע גיבוש. בשביל גיבוש אפשר לנסוע למדבר יהודה ולא לפולין. ולגבי תלמידים אחרים, הרבה אמרו: 'מה שעשו לנו, נעשה לאחרים. כדי שזה לא ייעשה לנו'. אני בן לניצולים, כל המשפחות של אבי ואמי נספו בשואה. השואה זה נושא שטמון בתוכי עמוק, אני עובד בו, קורא אותו ולומד אותו, אבל אני לא חווה אותו במובן הזה".
"בפעם הראשונה שנסעתי הייתי בן 60, וזה היה גדול עליי", הודה זאב. "נסעתי עם אשתי והתפרקתי. לקחת ילדה בת 16-17 לצאת לשם, זאת אחריות. אני חושב שצריך ללמוד שואה בלוחמי הגטאות, ביד ושם, וביד מרדכי. לפגוש פה ניצולים מדור שני, ולא לנסוע. לא בגיל הזה".
