רוב החטופים החללים שבו מהשבי אבל עדיין נותרו שלושה חטופים מאחור. ביניהם הוא רס"ל רן גואילי ז"ל. טליק גואילי, אמו של רס"ל רן ז"ל, התייחסה לשעות הקשות שעוברות על משפחות החטופים בעת קבלת ההודעה על שיבת החללים וסיפרה אודות גבורת בנה.
תחילה תיארה גואילי את התחושה שהמאבק הציבורי נחלש, ותיארה את הקושי לאמוד את המידע המודיעיני והחיפושים בעזה: "תראו, יש תחושה מסוימת שיש פחות רעש, כי יש פחות מאבק. כי בסופו של דבר, מה שקורה, יש פעילות בשטח, כן יודעים שיש פעילות בעזה בחיפוש שלהם. יש תחושה שהדברים נרגעו ואין את הלחץ המסיבי שהיה בעבר. מצד אחד יש תחושה שקורים דברים, יש מידע. אנחנו לא יכולים לדעת אם זה רציני או לא, יודעים שיש חיפושים. חמאס לא מעדכן אותנו כמובן. מנהלת החטופים בקשר איתנו, המודיעין, הם טוענים שיש חיפושים".
עוד תיארה את החרדה סביב כל דיווח תקשורתי ואת התקוות שווא שנוצרת בכל פעם מחדש: "כל דבר שקורה, כל פוש שיוצא, פתאום הכול נעצר, וחוזר חלל חטוף וכל העולם מתקשר, והדופק שלנו עולה. זה ממש ללכת לאיבוד, אי אפשר להבין מה לעשות. רגע, אבל אז אתה מבין שזה רק פוש. ואז מגיעה הודעה שיש פיסת בד שנמצאה, ואז אומרים לנו להמתין שעות ואז מגיעה הודעה קצרה ש'לא קרה שום דבר', ואז חוזר חלילה".
על גבורתו של בנה רן ז''ל, הרחיבה: "רן גיבור. בחור בן 24 שיצא מהבית, הוא חיכה לניתוח שהיה אמור להיות לו ב־9 לחודש. הוא יצא מהבית אחרי שהוא קיבל פקודה ב־6:41. הוא אמר 'אני לא אתן לחברים שלי להילחם לבד'. הוא הבין את הסיטואציה ופשוט יצא להילחם. באיזשהו שלב הוא התנתק מהצוות שלו וניהל קרב בחלק המזרחי של קיבוץ עלומים. ועד הכדור האחרון, באזור שהוא נלחם היו 14 מחבלים שהבנו שהוא חיסל. הוא העביר מסר לצוות שלו 'נכנסים עוד כוחות'. הוא רמבו".
לסיום, סיפרה על רגעי הפציעה והיעלמותו של רן ועל האופן שבו התבדחות משפחתית הפכה למציאות כואבת: "אנחנו לא יודעים מה היה באותו רגע. אנחנו יודעים שהוא נפצע פה והיה מחוסר הכרה. הוא נשאר שם ואנחנו בין האחרונים. זה היה בדיחה בבית, בתחילת המלחמה אמרנו 'הכי מתאים לו לסגור את השאלטר בעזה', וזה כנראה הפך למציאות".