"אי אפשר למחוק מרתפים אפלים"
ליאור שדמי שפיצר על ספרה החדש 'שנה וחצי וארבעה ימים': "רציתי להסביר את מלכודת הדבש של היחסים הרעילים"
ליאור שדמי שפיצר, עמיתתנו לתחנה, הוציאה לאחרונה רומן מסקרן במיוחד בשם 'שנה וחצי וארבעה ימים' בהוצאת 'שתיים'. ורדה רזיאל ז'קונט שוחחה איתה על הספר שמתאר מערכת יחסים זוגית רעילה שמסתיימת כאשר בן הזוג נעלם פתאום, אולי היא רק מתחילה שם.
"הדברים שהורגים אותך עשויים ממה שאת הכי אוהבת. היא נמשכת למקום הזה, והיא רוצה קצת לנצח אותו", סיפרה שדמי שפיצר. "היא מספרת על הטעויות שלה, מה היא חשבה בהתחלה, ומה היא הבינה בסוף. הספר מתרחש עשר שנים לאחר הפרידה, כשהיא כבר נשואה"
ורדה תהתה: "אם הספר נכתב ממרחק של זמן, לכאורה היא יצאה מהזבל".
המחברת השיבה לה שלא בדיוק. "ככל שהטראומה יותר עמוקה והזבל יותר טובעני, את לא רואה את המרחק. את יכולה לנהל את הזיכרון הקרוב באופן מתעתע בנפרד מהחיים הקונקרטיים שהמשיכו. איפשהו היא עדיין שם בקשר הזה. מנסה לא ליפול למלכודות שלו".
סיומו של הקשר המתואר בספר הסתיים באופן מעליב במיוחד. "הוא זרק אותה. חברתה הטובה שאמרה לה שהסיפורים עליו היו כמו סדרה בשבילה, היא הלכה איתו ויחד הם נוסעים לפריז. הוא מקסים, הוא חכם, הוא הכול, והוא לוקח את החברה הטובה שלה לפריז", אמרה.
אך דומה שלא רק העזיבה פוגעת בה. "הוא נעלם והיא לא ראתה את הסימנים. היא לא מתגברת על זה", הסבירה שדמי שפיצר. "היא אומרת: 'אני מלכת הפרטים הקטנים, אני שמה לב לכל דבר, ולא ראיתי שהוא העלים את הדברים שלו, ולא ראיתי שקורה ביניהם משהו. זה שבר זהות, כי זה הדבר שאני אוהבת לעשות. אני מחפשת איפה נפלתי ככה, כי אם לא אראה, אפול שוב'".
"הקשר איתו הוא התקפה מכוונת על בוחן המציאות שלה"
"הקשר איתו הוא התקפה מכוונת על בוחן המציאות שלה", הגדירה הסופרת. "היא אומרת: 'ראיתי וידעתי מיהו, ידעתי מה הוא עושה ועדיין רציתי אותו'".
ורדה החמיאה לה: "יש לך ביטויים נהדרים על מה שאותי כפסיכולוגית מעסיק. היא מבינה שיש לו כוונה להרוס אותה. את משתמשת בביטויים כמו 'הוא כיוון אל עורק הצוואר שלי', או 'הוא לא בא לשחק שחמט'".
"כי זה לא באמת משחק מוחות, יש פה כוונה באמת רעה שלו", השיבה לה הכותבת והוסיפה: "איפה המקום של הזעם שיגרום לה להגיד שהיא זורקת אותו מהחיים שלה? איפה הכעס שיגרום לה לעשות החלטה פעם אחת?".
ואכן, שדמי שפיצר סבורה כי הגיבורה של ספרה היא לא מהאנשים שיעזבו בזעם. "הטראומה הייתה הרבה קודם, בקשר עצמו. היא זועמת אחר כך כשהוא נעלם לה. הוא נותן לה את תחושת השליטה, כאילו את עוד רגע שם, עוד רגע הוא שלך".
"היא זועמת על כך שהמציאות לא מתנהגת כפי שהיא חושבת שהיא צריכה להתנהג"
הגיבורה נעזבת בתקופה שנראתה לה הטובה ביותר. "יש פה מכה אנושה, אבל את השורשים שלה היא מגלה עשר שנים אחר כך, היא רואה את הכול שם, זה תמיד היה שם".
"פה קצת הכרעתי, את תמיד שואלת את עצמך אם הוא סדרתי, ואם את לא מוצאת את שובל קורבנותיו, האם את מיוחדת? היא יודעת שהיא חכמה וחדה, בראש שלה היא שווה אליו והוא היה צריך להתאהב בה", הסבירה שדמי שפיצר. "היא זועמת על כך שהמציאות לא מתנהגת כפי שהיא חושבת שהיא צריכה להתנהג".
וזוהי פגיעה מסוג אחר, כפי שהגדירה זאת מחברת הספר: "יש משהו מבהיל בפגיעה כזו שהיא כל כך אכזרית. זאת לא סיבה לדרוס אותה ב-100 קמ"ש בלי ללחוץ על הברקס".
ועל כך הספר. "רציתי להסביר את מלכודת הדבש של היחסים הרעילים, גם הסדרתיים ביותר יודעים את מי לבחור. אם זה מישהו שאת כל כך רוצה ואוהבת, הוא כאילו בחר בך למשהו. יש איזה מנגנון רגשי שעובד עלינו, וההיגיון שלו אחר", הסבירה.
ורדה השיבה לאבחנה הזאת: "באים אליי אנשים עם אהבה שהם לא מסוגלים להכחיד. הפסיכולוגיה, עם כל חוכמתה, לא מצאה עדיין את השיטה".
"יש שני סוגים של טורפים: אלה שלוקחים ממך את מה שהם רוצים, ואלה שלוקחים ממך את מה שאת הכי מפחדת לתת, ומהסוג השני צריך להיזהר", ענתה לה. "מה שהוא אומר נשמע הגיוני. הוא יכול כל הזמן להגיד דברים שנשמעים נכון בצורה שובת לב".
ורדה התעקשה על נושא אחר: "לגבי אהבה אובססיבית שכזאת, איך אין אירועים אחרים שמוחקים את החוויה האיומה הזאת של התאהבות? אמורים לקרות לנו דברים"
"בוודאי שיש, אבל אי אפשר למחוק מרתפים אפלים. יש דרך לחיות איתם בשלום, עם המרתף האפל", ענה הסופרת. היא התקוממה על עצם הניסיון להדחיק חוויות קשות שכאלה: "האמירה שאם עכשיו טוב לך, כל מה שהיה רע התאיין, זו אמירה שקשה לי, ולא רק לי. זה שלי, זה השפיע על הנפש שלי, זה בזיכרון שלי גם אם מישהו אחר מכחיש את זה, זה יכול לחיות בחדר שלו".
לאחר ששאלה את הסופרת אם היא כתבה יומנים ונענתה בחיוב, תהתה המראיינת: "הטראומות הלכו ליומנים, הן כבר כתובות שם ודי".
"יש אנשים עם מבנה נפשי שהכול קורה להם במקביל ובצבעים חזקים. הספר הזה דובר ADHDית", ענתה שדמי שפיצר. "מדברים ברשתות החברתיות על כך שהרבה גברים בני דורי מגלים שהם אוטיסטים כשהילדים שלהם מגלים שהם אוטיסטים. הגל הנוכחי הוא שהרבה נשים בנות 40 ו-50 מגלות שהן ADHD. אני יכולה לנהל חיי אהבה מספקים ומצוינים בהווה, ואלה שני חדרים באותו בית שאין ביניהם מסדרון, זה קיים וזה קיים".
ורדה גילתה כי בהמשך הספר היא תפגוש את הגבר שנטש אותה. "וזה יהיה מעניין", רמזה.
"הפרדוקס של מאור"
הספר לא מסתיים בפרשת אהבים טראומטית, יש לו המשך שנראה על פניו טוב. גיבורת הספר, ברגעי המשבר שלה, פוגשת גבר מוצלח ועשיר, ונישאת לו.
שדמי שפיצר הסבירה, בלי יותר מדי ספוילרים: "בתקופה הכי איומה שלה היא פוגשת את מי שהיא מתחתנת איתו. היא מתקשה להאמין לו כי הסיפור הזה לא קורה בדרך כלל, אבל היא לא יודעת להיות אשתו, ולקח לה זמן להבין את זה".
כדי להדגים את הנקודה הזו היא סיפרה על פרדוקס שבנה בן ה-12 מצא. "הוא אמר שיש לו קובייה עם אין־סוף פאות, ההסתברות שתצא לך פאה ספציפית היא אפס, ועדיין תמיד יוצא משהו. ברגע שהוא אמר לי את זה עף לי המוח, והתחלתי לכתוב על הפרדוקס של מאור".
"אם נשים בצד את הטלת הקובייה או את המזל, זה כישלון ההיגיון הסטטיסטי מול תפיסת המציאות הנכונה והבלתי סבירה. יש בספר חיפוש מה אמיתי, מה קיים באמת. את יכולה להיות נערת הפוסטר של המיינסטרים ועדיין להרגיש אאוטסיידר - טועים לגבייך כי הטעות מבוססת סטטיסטית, אבל האמת שלך לא", אמרה.
וזה בדיוק העניין, כפי שהסבירה שדמי שפיצר: "יש משהו מתסכל בכך ששום דבר לא נראה כפי שאת מצפה שהוא ייראה. אם הזאב הרע היה נראה יותר מובהק, היית בורחת. את בעצם לא יודעת מה לעשות עם עצמך, כי את מחפשת ודאות. כשטעית - שילמת מחיר יקר".
"בצוהריים הבנתי שיש לי בעיה, בערב הבנתי שאני כותבת את הספר מחדש"
והנה עוד פן קטן של ודאות - הספר נכתב פעמיים. הסופרת גילתה: "ישבתי עם העורכת שלי אורנה לנדאו, אחרי שהתקבלתי להוצאת 'שתיים', ישבתי בישיבת עריכה של הספר, והיא שאלה אותי כל מיני שאלות. הבנתי שהספר קצת ברח לי - מה שחשבתי שהצלחתי להסביר לא הצלחתי. ב-12 בצוהריים הבנתי שיש לי בעיה, בשבע בערב הבנתי שאני כותבת את הספר מחדש, וב-6:29 למחרת קרה 7 באוקטובר. בניתי את הספר מחדש בסדר הנכון".
