"אני נותנת לסיפור הזה לכתוב את עצמו"
הסופרת והמשוררת ורד מוסנזון על ספרה החדש 'המוסינזונים': "הספר נכתב לאורך הרבה מאוד שנים, זאת הבטחה שלי לאבא מגיל שש עשרה, שאכתוב את הספר"
הסופרת והמשוררת ורד מוסנזון שוחחה עם ורדה רזיאל ז'קונט ב-103fm לגבי ספרה החדש 'המוסינזונים', על הקריירה היצרנית שטיפחה מגיל צעיר, ועל חיים שלמים בצל עולם הספרות והמילה הכתובה, לצד חלק מהדמויות החשובות בתולדות הספרות העברית.
בפתח הדברים, מוסנזון סיפרה תחילה מדוע ה-י', שנעדרת משמה, מופיעה בשם ספרה החדש: "זאת שאלת השאלות. לדעתי, משה, אבי, וישראל, אחיו, כנראה הוציאו את ה-י' משם המשפחה. כששאלתי את אבי כשהייתי ילדה 'למה אנחנו 'מוסנזון', ויגאל אחיו הוא 'מוסינזון'?' הוא ענה 'יגאל הוסיף את ה-י' למטרות התגנדרות', דבר שהיה כמובן פסול בקיבוץ בו גדלתי. אבל לדעתי זאת לא האמת".
בהמשך מוסנזון סיפרה על סבתה דבורה, שמופיעה בספר, ונחושה ללמוד עברית ולהעתיק את חייה לארץ ישראל-פלשתינה: "זו תקופת העלייה השנייה, שהייתה מרתקת, ועד כמה שידוע לי, שני שליש מאלו שעלו חזרו. זאת הייתה עלייה סוציאליסטית, חדורת אמונה, וזה לא היה מקום כל כך קל אז, פלשתינה. זאת הייתה מדינה שוממת, רוויית יתושי אנופלס, וביצות. זה לא מקום שמישהו בדעה שלמה היה בוחר לעלות אליו. אבל היא החליטה, וזה מה שהיה חשוב לה. ככה כולנו הגענו לכאן".
לאחר מכן, שיתפה על אודות ילדותה, שעל הזיכרונות הביאו לכתיבת ספר כה ביוגרפי באופיו: "הספר הזה מבוסס על הסיפורים שאבא שלי סיפר לי כשהייתי ילדה, גרנו בנען. הייתה לנו גינה עצומת ממדים. בזמן שכולם עוד גרו בסוכות, אבא שלי קיבל אישור לבנות בית מחמרה. בבית החמרה הזה אני גדלתי. זה היה בית שהיה מוקף בגינה ענקית, ממש. היו שם שבעים סוגי ורדים, היה בוסתן עצי פרי, היה דשא, היה עץ תות ענק שהיה לי עליו בית, בננות, מה שאת רוצה. זה פשוט היה מקום מופלא. כל מי שהיה בא לבקר היה אומר 'גן עדן'. כך שהייתי בטוחה שגדלתי בגן עדן, כי 'כולם אמרו'. וזה היה מאוד ייחודי. לאף אחד בקיבוץ לא היה בית כזה. זה היה משהו מאוד מיוחד".
"אני זוכרת כמעט כל מה שאבא סיפר, וזה הבסיס לספר הזה, הסיפורים ההם"
מוסזנון תיארה את הקשר עם אביה והסיפורים שסיפר: "כל יום אחרי הצהריים, כשלא היה גשם, אבא היה מתעורר משנת הצהריים ברבע לארבע, מביס את מלאך העצלות, היו לו כל מיני משפטים כאלה, ויוצא לעבודה בגינה. הוא יוצא, ואני אחריו. מגיל שנתיים-שלוש. היה לי שרפרף קטן וירוק, הייתי יושבת לידו, והוא היה גוזם את הוורדים ומדבר. הוא אהב לספר, ואני אהבתי להקשיב. הסיפורים האלה הם המקור לספר הזה. הוא לא הכיר את אמא שלו. היא מתה לפני שמלאו לו ארבע. הייתי מקשיבה ושואלת שאלות. אני זוכרת כמעט כל מה שהוא סיפר, וזה הבסיס לספר הזה, הסיפורים ההם".
על תיאורי השנאה והמתחים בין קבוצות בתקופה ההיא הרחיבה: "הייתה שנאה. אפילו שמעתי על זה מאיזו קרובת משפחה רחוקה שיצא לי לדבר איתה הרבה בשנות התשעים. היא סיפרה לי את הסיפור, סיפור נורא עצוב, שכשסבתא שלי דבורה גססה. זה ספר קצת עצוב, כי מתים שם הרבה, וקצת משתגעים, זאת לא הייתה תקופה קלה. יותר נוח עכשיו. הייתה תקווה. לדעתי אם יש צורך במשהו, זה בתקווה".
עוד תיארה את היחסים בין אנשי העלייה הראשונה והשנייה: "אנשי העלייה הראשונה העסיקו את הערבים. היו להם אחוזות, הם היו עשירים, והם ראו את אנשי העלייה השנייה, שהיו עניים יותר, חדורי אמונה, סוציאליסטים, והם לא אהבו את זה. הם באו בדרישות, 'תפטרו את הערבים, קחו אותנו'. הם לא אהבו את זה. השנאה לא השתנתה, רק החליפה שמות. אבל זו אותה שנאה".
על סיפור האהבה בין האחים משה וישראל אמרה: "שני ילדים שנולדים לדבורה ומתייתמים, גדלים לבד, אחר כך באה אם חורגת שתיעבו. יום אחד נשכה כלבה שוטה את ישראל. הוא התאהב ברבקה בת ה-16 שהזריקה לו מדי יום זריקות חיסון. ואמר לה "את תהיי אשתי", מגיע ישראל לבית של רבקה ואומר "זאת הנדוניה שלי" והוא הצביע על משה אחיו".
על רבקה והקשר למשפחה: "סבא שלי היה חובב דבורים, הוא נסע למגדיאל. רבקה, כשדיברתי איתה בשנות התשעים, כשהיא הייתה כבר מאוד מבוגרת, אמרה לי 'אני התחתנתי עם ישראל בגלל משה. את לא יודעת איזה קסם היה הילד הזה. לא היה לו בית, הוא היה כל כך בודד, הרגשתי שזה הייעוד שלי, לתת לו בית'".
ככה משה חי עם ישראל ועם אשתו, שני האחים האלה מותר להגיד הם לעולם לא ייפרדו: "האהבה ביניהם הייתה האהבה הכי משמעותית. כשישראל נפטר ב-77', הוא קבור בנען, ומוקף באנשים שהוא אוהב, משה, אבי, נפל על הקבר ולא הצליח לקום. אז הוא היה בשנה וחצי האחרונה לחייו, על כיסא גלגלים, ומת בדיוק שנה וחצי אחרי אחיו".
על ריבוי הדמויות בשם דבורה בספר אמרה: "יש גם עוד אחת, רנן, בתו של יגאל. האהובה עליי מאוד, היא רנן-דבורה. אז יש ארבע".
"בנען היה הכי כיף. פעם גנבנו סוס ביחד, גיל ואני"
על הקשר בינה לבין דבורה הרחיבה: "דבורה עומר, אחותי האהובה מאוד, שגדולה ממני ב-28 שנים. כשהוריי החליטו להתחתן, הוא נסע לדבורה, ואמר לה, 'מלכה ואני חושבים להביא לעולם ילד. מה את אומרת?' ודבורה אמרה 'זה רעיון נפלא. אני מבטיחה להיות אחות גדולה טובה', אמרה, הבטיחה, וקיימה. היינו מאוד מאוד קרובות. אני בערך בגיל של גיל עומר, הבן השני של דבורה. בחופשים הייתה שיטה לרכז את הילדים ביחד. אז הייתי נוסעת לדבורה לשבועיים, כשגיל היה אמור להעסיק אותי. לא תמיד זה עבד. ואחרי זה הוא היה מגיע אליי, לנען, לשבועיים. ובנען היה הכי כיף. פעם גנבנו סוס ביחד, גיל ואני".
עוד התייחסה לקיבוץ נען והשינויים בו: "היה קיבוץ מקסים כבר אז. הקיבוץ נשאר מקסים, החוקים השתנו".
בהמשך, תיארה את תהליך הכתיבה הארוך של הספר: "הספר נכתב לאורך הרבה מאוד שנים, עם הרבה מאוד טיוטות. זאת הבטחה שלי לאבא מגיל שש עשרה, שאכתוב את הספר. כל פעם הייתי עובדת על הספר הזה קצת, ומוציאה ספר אחר. ככה יצאו אחד עשר ספרים. ובאמצע הקורונה החלטתי שדי, אני לא יכולה להגיד שאני עובדת על ספר אם אני לא עובדת עליו באמת. לקחתי את הר הטיוטות, אם הייתי רוצה להתאבד הייתי יכולה לקפוץ מראש ההר הזה. אני נורא מסודרת, לכל קובץ יש שם ותאריך, והיו שם לדעתי אולי מאה קבצים. כמות אדירה שהצטברה לאורך השנים של טיוטות. ואמרתי: 'אני לוקחת את כל הטיוטות האלה, אני שמה אותן במקום שלא אוכל למצוא אותן, אחביא אותן באינטרנט באיזשהו מקום, ואני מתחילה עכשיו מההתחלה. אני נותנת לסיפור הזה לכתוב את עצמו'. וככה זה קרה. כל יום בשמונה וחצי בבוקר הייתי מתחילה להקליד. פשוט כותבת. ועד שמונה בערב. ולמחרת עוד פעם, ועוד פעם, ועוד פעם, כולל שבתות וחגים. כל יום כתבתי את הסיפור הזה. וכשהרגשתי שעבדתי עליו מספיק, דיברתי עם רנן מוסנזון, בתו של יגאל, שאמרה 'תעבירי לי את הטקסט'. היא העבירה אותו לידיעות ספרים, הוצאה נפלאה, והם הודיעו לי לפני בערך שנה וחצי שהם רוצים את הספר".
עוד המשיכה: "הוא עבר עריכה אחת של עמיחי שליו, ואז עוד עריכה של רותם כסלו, וכך הספר בסופו של דבר הגיע לצורתו הסופית. לתחושתי, הקלדתי את מה שעלה בי ואני לא בדיוק יודעת מאיפה זה עולה. האם זה עולה מהזיכרון, ממקום אחר, האם אבא שלי היה מעורב, אולי דבורה הייתה מעורבת. הרבה אנשים אומרים לי: 'זה נראה כאילו שדבורה כתבה את זה. כי זה מאוד בסגנון שלה'. האם זה נעשה בכוונה? לא. האם יכול להיות שבאיזושהי דרך פלאית דבורה הייתה מעורבת? לא יפתיע אותי".
על הפרסום המוקדם אמרה: "שיצא בזכות דבורה, אגב. הייתי ילדה בת שמונה עשרה, קיבלתי ספר עם דפים ריקים, מילאתי אותו. בלי טיוטות. שהיה רב-מכר, 200 אלף עותקים, לפני ארבעים ושש שנים, ועדיין בחנויות".
על אחד מספריה האחרונים, 'מוטב עכשיו': "מוטב עכשיו זה ספר השירים האחרון שיצא. לדעתי הוא יותר טוב מאלה שקדמו לו. זה אוסף מתוך חמש עשרה שנים. מי שעשתה את העריכה היא בתי בר, המוכשרת מאוד. היא בחרה איזה שירים ייכנסו, היא הציעה תיקונים, היא הייתה אז בת 21 אבל הייתה מאוד מוכשרת כבר אז. אני אוהבת את הספר".
מוסנזון הציגה את 'ארגז הכלים הצהוב' והסבירה: "ארגז הכלים הצהוב זו התרומה שלי לאנשים יוצרים. זה ספר לימוד, הדרכה, ומציע שיטה מאוד פשוטה וקלה ליישום, עם שבעה כלים. יש שלוש מגירות בספר, ודייר אחד. הוא בעצם מציע שיטה שאני יכולה לספר בפחות מדקה, ולדעתי היא משנה חיים לאנשים יוצרים".
עוד התייחסה ליראת הדף הלבן: "אין לי את זה. הכלי הראשון נקרא 'פלס מים UR1'. בצד אחד של פלס המים, 'רלוונטי', בקוטב השני 'בלתי צפוי'. באמצע ליד הבועה יש את הספרה אחת. אם הרעיון נמצא בדיוק באמצע, בין הרלוונטי לבלתי צפוי, הוא לא יכול להיכשל. אני אומרת את זה באחריות מלאה. אם זה בקוטב הרלוונטי, יש לך משהו. אבל זה נורא משעמם להיות רק רלוונטי. זה לוקח את מה שאתה רוצה להגיד, ונותן לו 'טוויסט'. מסובב אותו בכמה מעלות למקום מעניין. זאת שיטה שאני עובדת איתה כבר הרבה מאוד שנים, לפני שהספר נכתב. לימדתי את השיטה בבצלאל ובשנקר, עבדתי איתה, הרציתי עליה בארגונים, ובאיזשהו שלב החלטתי להוציא את הספר, שמעביר את השיטה לכל מי שרוצה. וזאת שיטה טובה".
"ספר שכתבתי בלי כוונה. זה היה רצף של מקרים בלתי צפויים שגרם לו לצאת"
מוסנזון דיברה על מציאות בלתי צפויה: "נסים אני קוראת לזה. את הספר 'דברים שצריך לעבור' הוא ספר שכתבתי בלי כוונה. הוא יצא בלי כוונה. לא התכוונתי להוציא אותו לאור. זה היה רצף של מקרים בלתי צפויים שגרם לו לצאת. אוקיי, יצא ספר. את מי מעניינים קשקושים של ילדה בת 18? ומתחיל להימכר בטירוף. מהדורה ראשונה אזלה תוך שבועיים. השנייה תוך חודש, ואחרי זה הוציאו עוד 6,000. בשנה הראשונה לחייו, הספר מכר משהו כמו 30 אלף עותקים. וזה מטורף לספר שירים של ילדה לא מוכרת. וגם לא כל כך בצדק לדעתי, כי זה לא ספר מאוד טוב. והיו עוד. יש לי הרבה מאוד כאלה".
כאמור, מוסנזון סיכמה את מסלול חייה: "כל החיים שלי זה בלתי צפוי אחד מתמשך. באופן בלתי צפוי הגעתי לבצלאל, למרות שלא עניין אותי ולא רציתי. שם הכרתי גם את מי שהיה בעלי הראשון, גל, והוא אביה של בתי היחידה, בר. משם הדברים התגלגלו ממקום למקום. הגעתי לעולם הפרסום בטעות. הייתי שם חמש עשרה שנים, ועשיתי קריירה די נחמדה. ב-1999 הבנתי שעולם הפרסום עומד למות, מה שקרה בדיעבד, ושאני לא רוצה להתעסק עם זה. אני רוצה לעבור למיתוג. התחלתי להתעסק עם זה, והקמתי עם בן זוג שהיה לי חברה שנקראה 'זהות ושפה', במסגרתה עבדתי מ-2008 עד 2022, הרבה שנים. הייתה לה שיטה משלה להגדיר ערכים, לכל אדם ולכל עסק יש ערכים. בעוד שבני האדם, ערכים זה משהו שגדלים איתו, לעסק אין ערכים. צריכים לבנות לו אותם. ופיתחתי שיטה מעולה שבאמצעותה מגדירים ערכים לעסק ובהתאם לכך מייצרים לוגו, שפה ויזואלית, מילולית. הרבה מהשפות שיצרנו, חלק עדיין קיימות. אני אדם שמח בעיקרון. יש לי הרגשה שהחיים בגלגול הזה היו מאוד נדיבים כלפיי. אני גרה במקום שאני מאוד אוהבת. אני מוקפת באנשים שאני אוהבת. אין לי טענות".
לסיום, דיברה גם על חייה כיום בקיבוץ: "אני רואה בזה מזל גדול, שירשתי שם בית. אמי ידעה כנראה מתי להיפרד מהעולם. מצד אחד יש את המסגרת הירוקה, שדות ופרדסים. מצד שני, יש בו את כל מה שצריך, חנויות בגדים, קפה, מסעדה. כל היתרונות של עיירה, עם כל היתרונות של קיבוץ. ויש מלא".
