"אי־הוודאות מטלטלת, היא מכרסמת בחיים"
זיו ציוני, דודו של רס"ל רן גואילי ז"ל, שוחח על התחושות ביום שאחרי: "היינו בשנתיים ושלושה חודשים בתוך רכבת הרים, ואנחנו רוצים לרדת מהרכבת"
לאחר 843 ימים רן גואילי ז"ל אינו חטוף עוד בעזה. זיו ציוני, דודו של רס"ל רן גואילי ז"ל, דיבר ב-103fm על סגירת המעגל ועל הכאב, הגאווה והמורשת שרני השאיר אחריו.
תחילה דיבר זיו על הלילה הקשה והסערה הרגשית עם קבלת הבשורה שמצאו את רן: "מנסים להבין, לנתח, להבין איפה אנחנו נמצאים ומה עברנו. לא הצלחתי לישון בלילה, הייתה שינה לפרקים, כל כמה דקות התעוררתי. הרצתי 'סנריוז' בראש, מה עשינו, מה נכון ומה לא נכון, מנסה להחזיר את הגלגל לאחור, ולא הצלחתי. אז מה עושים מפה הלאה? הרבה דברים רצו לי בראש".
על האבל לצד הגאווה בדמותו ובמעשיו של רן אמר דודו: "אנחנו באבל ובשבר. אבל מרגישים גאווה על מי שהוא היה ומה שהוא עשה כל חייו. באמת כל חייו הוא היה גיבור־על, שתמיד דאג והגן על כולם, לא חשב אף פעם על עצמו. לדעת כדוד וכאח שהוא היה עושה את זה שוב. הוא יושב הכי גאה למעלה. אנחנו גאים שכולם מכירים את הסיפור שלו, מה הוא עשה כל החיים שלו, זו גאווה. יש עצב גדול אצל כולנו שלא נראה אותו יותר, הילדים שלנו שגדלו על הברכיים שלו. אבל היינו בשנתיים ושלושה חודשים בתוך רכבת הרים, ואנחנו רוצים לרדת מהרכבת הזאת כבר, להתחיל לנשום ולחשוב איך משתקמים מפה".
"אנחנו מודים לעם המדהים שלנו שיש אתכם, ולכוחות הביטחון המדהימים שעשו הכול כדי להשיב את כולם. סגרנו מעגל שרובנו לא האמנו שיקרה, אלו התחושות".
"אתמול הודיעו שהוא נמצא לא בין החיים, אבל שלם, עם הבגדים שיצא איתם באותו היום"
בהמשך הרחיב על השתלשלות האירועים מאז קבלת הידיעה על החטיפה: "בהתחלה רן הוגדר כמנותק קשר, ואחרי ארבעה שבועות הוגדר כחטוף. ראינו סימנים שהוא בתוך עזה, ושנתיים ושלושה חודשים אחורה, ב־30 בינואר, הודיעו לנו שהוא לא בין החיים על פי עדויות. הייתה ועדה שהתכנסה וקבעה. רצינו במהלך הדרך ושכנענו את עצמנו שהוא בין החיים ושרד. לצערי, התקוות האלו לא התממשו. ואתמול הודיעו שהוא נמצא לא בין החיים, אבל שלם, עם הבגדים שיצא איתם באותו היום".
על המורשת שרן השאיר אחריו אמר: "לאן שואפים? אני חושב שנכנסנו למקום שאחדות תלווה אותנו. אנחנו צריכים לעבוד על אחדות המדינה, אחדות העם. והצוואה של רני, זה מה שהוא תמיד רצה - הוא הצליח לאחד המון, וזאת המורשת שלו".
על ההתמודדות עם הוודאות אחרי תקופה ארוכה של אי-ודאות אמר: "אף אחד מאיתנו לא קולט לגמרי מה קורה. כמו שההורים שלו אמרו אתמול, הם גאים בו מאוד. הם חוזרים לאט־לאט לנשום, כי בסופו של דבר הלא נודע נודע. אתה יוצא מהמצב שאתה לא יודע איפה הילד שלך, ועכשיו אתה כן יודע. אי־הוודאות הזאת מטלטלת, היא הורסת חיים, היא מכרסמת בחיים, ועכשיו אני מקווה שהחיים יהיו טיפה יותר קלים".
"רני תמיד היה שם לפני כולם, עד לפני שנתיים וארבעה חודשים"
זיו דיבר על הזיכרונות האישיים מרן ועל הקשר המשפחתי הקרוב: "מה אני זוכר מרני? הוא נולד בשנת 99', אני בדיוק חזרתי מהטיול שלי בצבא. כל בוקר הוא היה מגיע לסבתא, והיה ישן איתי במיטה ומעיר אותי בבוקר. הוא היה רני הקטן והפך להיות רני גדול. תמיד היה מיוחד, עם יכולת אבחנה ומודעות חברתית בלתי נתפסת, עם נתינה אין־סופית. בשנתיים האחרונות כל מי שהכיר אותו, חסר לו את רן שאומר 'אתה צריך משהו?', הטלפון הטבעי הראשון היה תמיד לרני. הוא תמיד היה שם לפני כולם, עד לפני שנתיים וארבעה חודשים. אנחנו משפחה מאוד קרובה, הילדים פה גדלו אחד עם השני".
"הילדים שלי העריצו את רני מהרגע הראשון. אם תשאל את הילדים שלי מה הם רוצים להיות כשהם יהיו גדולים - הם תמיד היו אומרים 'אנחנו רוצים להיות רני'".
זיו הדגיש כי הם בשלב של אבל וגאווה: "צעד־צעד. נסיים את הפרק של הלוויה, של האבל, ונתקדם לכיוון הגאווה. נצעד לשם בכוח ובביטחון, להיות גאים במי שהוא היה, להיות גאים שאנחנו חלק ממה שהוא היה. מקווים להשאיר את המורשת הזאת".
לסיום, הכיר תודה לכוחות הביטחון וקרא לחבר הישראלית להיות טובים יותר זה לזה ולחיילים בשטח, זה מה שרן היה רוצה: "אני רוצה להגיד תודה לכוחות הביטחון, על הנחישות, על החתירה למטרה. הם לא הרימו ידיים ולא ויתרו. קיבלנו עדויות מלוחמים שהיו שם בשטח, והם סיפרו לנו בגאווה שהם חלק מהאנשים שחיפשו את רני. שנדע להיות טובים אחד לשני, ונדע להיות ראויים לצבא הזה, לעם הזה".
