המלחין והמנצח גיל שוחט שוחח עם איריס קול ב-103fm על הבכורה העולמית לאופרה החדשה שלו העוסקת במשפט אייכמן, על ההשראה שנולדה אחרי 7 באוקטובר, על תפיסת עולמו המוזיקלית ועל מקומה של התרבות כשפה של דיאלוג בתקופה של קיטוב וכעס.
תחילה דיבר שוחט על האהבה החדשה בחייו וההתרגשות האישית שהוא חווה: "הדבר הכי מרגש שקורה בחיי, מעבר לסדרות שאני מקיים בארץ, זו הבכורה העולמית לאופרה החדשה שלי, שהיא על משפט אייכמן, בבית האופרה הממלכתי של רומניה בבוקרשט, ומשם אנחנו נוסעים לניו יורק, גם בישראל אני מקווה, זה כמעט סגור שזה יהיה בישראל".
שוחט הסביר על המשמעות ההיסטורית של היצירה: "ההזמנה הגיעה, יום אחד קיבלתי הזמנה מנשיא רומניה דרך שרת התרבות של רומניה, ונועם סמל שלנו שעשה את כל הקישורים. זה מאוד מרגש, כי בכל רומניה מדברים על הסיפור היהודי הישראלי שלנו דרך הזווית של משפט אייכמן. זה היה האירוע המכונן הגדול ביותר בישראל אחרי השואה, שעסק בשואה. עד אז אנשים פחדו לדבר על מה שעבר עליהם בשואה. כשקיבלתי את ההזמנה ממש, זה היה קצת אחרי ה־7 באוקטובר. אני לא משווה בין האירועים, אבל התחושה שלי, האווירה שהייתה בישראל, התחושה שאנחנו בחורבן, שחלחלה בכל תא בגוף שלי, נתנה השראה לכתיבה הזאת. זה מאוד הצליח, אנחנו מעלים את זה בפעם הרביעית וזה מרגש".
עוד דיבר על תפיסת המוזיקה והקיום האנושי: "אני שומע את כל המהות והקיום האנושי, ולא רק האנושי, כל הקיום האונטולוגי של מדע היש, דרך התדר, שאפשר לכנות אותו התדר המוזיקלי. בעיניי זה התדר של היקום כולו. אני לא אומר את זה כקלישאה, היקום הוא מוזיקה. תמיד הרגשתי את זה, רק היום אני יכול לנסח את זה בצורה יותר הכרתית".
לאחר מכן דיבר על השיח הציבורי ועל הכעס בישראל: "אני קודם כול אתחיל באיך אני מרגיש כלפי הבעת הכעס כלפי ישראל. אנחנו כל כך עצבניים, זה כולל את כל הישראלים מכל המגזרים, שהדבר הראשון שעושים זה לקלל, לכתוב תגובות, וכל אדם אחראי על התגובות שלו. אנחנו צריכים להיות הרבה יותר אדיבים, עם זיכרון קצת יותר ארוך, קצת יותר אציליים ומכבדים איש את רעהו. אני מדבר על כל המגזרים".
על שלום ואחריות אישית אמר: "אין פטריוט ציוני יותר גדול ממני, ועכשיו זה זמן אמת וזמן מבחן. אני לא אוהב עליהום על אף אחד, ודברים יוצאים מהקשרם. השלום מתחיל בתוכנו, ביחסים שלנו עם הירקן שלנו, עם השכן שלנו, עם הגיסה שלנו, עם כל אדם בעולם. שם מתחיל השלום האמיתי".
לסיום דיבר על תרבות, חרמות, ועל האמירה של זובין מהטה: "צריך לזכור שזובין מהטה במשך עשורים רבים היה שגריר התרבות מספר 1 של מדינת ישראל. לא היה עוד אדם שהגיע לכל רחבי העולם והוא לא ישראלי ולא יהודי, ועדיין ביחד עם התזמורת הפילהרמונית הם עשו עבודה אדירה. בקשר לאמירה האומללה הזאת, אני נגד חרמות בתחום התרבות על כל סוגיהם. תרבות היא המקום הראשון של שיח ודיאלוג בין אנשים, בין עמים, בין דתות, בין אנשי כפר לעיר, בין מזרחים לאשכנזים, הכול. התרבות היא הגשר, היא השפה. ולכן אני מתנגד באופן אישי לאמירתו. אני לא יודע אם הוא התכוון אליה, אני לא בקשר איתו כל כך. דיברתי עם מזכ"ל הפילהרמונית לאחר המקרה, והוא אמר שזובין אומר את הדברים על דעתו, והיא לא מייצגת את התזמורת הפילהרמונית הישראלית. כאמן, בניגוד לזובין, אני מופיע בכל רחבי העולם ומחשיב את עצמי שגריר, על גבי יש את מדינת ישראל, וזה לא קל. כמוני גם זובין חווה התקפות בתחום התרבות. לצערי הרב, אנשים מערבבים תרבות ופוליטיקה".