"זו הייתה השואה השנייה שלי"
שורדת השואה צילי ונקרט על הרגע שבו ראתה את נכדה עומר חוזר מהשבי: "הלב שלי בכה, הוא היה רק עצמות" • וגם שיתפה בזיכרונותיה מהגטו
צילי ונקרט הייתה רק תינוקת כשמשפחתה גורשה לגטו באוקראינה. היא שרדה, עלתה לישראל ובנתה חיים, עד שהגיעה השבת השחורה. בראיון מרגש לענת דוידוב, היא סיפרה על הזיכרון הראשון מגיל 3, על הרגע שבו ראתה את נכדה עומר חוזר מהשבי ועל הנס הפרטי של משפחתה: "כשראיתי אותו מחייך, ידעתי שהוא ישתקם".
"בבית החולים חיבקתי אותו. אני לא טיפוס שבוכה, לא בכיתי, אבל הלב שלי בכה ממה שעשו לילד הזה", בקול רועד אך יציב, שחזרה צילי ונקרט בת ה־84, את הרגע שבו ראתה לראשונה את נכדה, עומר ונקרט, לאחר ששוחרר משבי חמאס. עומר, שנחטף ממסיבת הנובה, היה נצור בעזה במשך 505 ימים ארוכים של סיוט. עבור צילי, ניצולת שואה שחוותה את אימי המלחמה ההיא כתינוקת, חטיפתו של עומר לא הייתה רק אירוע לאומי - היא הייתה פצע אישי שפתח זיכרונות רחוקים".
כששואלים את צילי על התחושות שליוו אותה מאז ה־7 באוקטובר, היא לא מהססת להשתמש במילים הקשות ביותר. "זו הייתה השואה השנייה שאני עוברת", אמרה. "הפעם הלב עבד, הראש עבד. זו הייתה השואה האמיתית שלי. העובדה שעומר היה שם ולא ידענו כלום. זה היה גרוע יותר ממלחמה, ממחלה, מכל דבר".
החוסן שאפיין אותה כל חייה עמד למבחן מול ה"לא ידוע" שאפף את בני המשפחה. "הפחד אכל לנו את העצבים. אני לא טיפוס שמפחד, אבל כשהוא היה שם הייתי דבוקה לטלוויזיה, כאילו אולי בכל פעם אני אשמע משהו. לא שמעתי כלום עד שראיתי אותו. זה היה גיהנום לכל המשפחה".
"בפעם הראשונה ראיתי אותו בטלוויזיה. ראיתי ילד, לא בחור בן 24 - ילד בן 14-13, קטן", היא נזכרה ברגע השחרור. "למחרת קיבלנו אישור ללכת לבית החולים. הוא היה רזה, רק עצמות". למרות המראות הקשים, היה זה סימן אחד קטן שנתן לצילי תקווה. "כשראיתי שהוא מחייך, אמרתי 'ברוך השם'. בן אדם שיודע לחייך - ישתקם".
מאז, היא מלווה את עומר בהרצאותיו ובמפגשים שהוא עורך. "הוא מספר את הסיפור העצוב והמרגש שלו, ואני זכיתי לשמוע אותו כבר כמה פעם. בכל פעם יש לי הערכה לריבונו של עולם שעשה לנו נס כזה".
"הזיכרון הראשון שלי הוא כשהגרמנים עזבו"
סיפורה של צילי מתחיל עשרות שנים אחורה, באוקראינה וברומניה. היא הייתה רק תינוקת כשהגרמנים גירשו את משפחתה. "הזיכרון הראשון שלי הוא מגיל שלוש וחצי, כשהגרמנים עזבו את אוקראינה", היא סיפרה לדוידוב. "אני זוכרת תמונות מהחזרה לרומניה אחרי המלחמה. נכנסתי לבית של ילדה בגילי, ראיתי שם שלוש מיטות - בדיוק כמו שהיו לנו כמשפחה עם הסבים והדודות. התמונה הזו של הבית הייתה חסרה לי מאוד".
למרות התופת, משפחתה של צילי הצליחה לשרוד כמעט בשלמותה. "הסבים, הדודות, ההורים - כולם ניצלו. כולם עלו ארצה". אך הדרך לישראל לא הייתה פשוטה. תחת השלטון הקומוניסטי ברומניה, רק המבוגרים הורשו לעזוב. צילי והוריה נאלצו להמתין 20 שנה נוספות. "רק בשנת 65' הצלחנו לעלות. הייתי כבר בת 23, נשואה. רק הילדים שלי כבר נולדו בארץ".
לאורך השנים, צילי הקפידה לבקר באתרי הזיכרון באירופה - מאושוויץ ועד מיידנק. "בכל טיול שעשיתי, איפה שהיהודים סבלו, אני הייתי", חתמה.
