"לוחמים שאין להם סטיקר, אין להם שם"
איל ציר כהן, לשעבר בכיר בשב"כ ובמוסד, על לוחמי הצללים שנפלו ושמם לא הותר לפרסום: "יש משמעויות רטרואקטיביות - זה יכול לפגוע ולסכן פעילות"
ביום הזיכרון הזה, כשהארץ כולה מתעטפת בשמות ובתמונות, ישנן משפחות שנותרות בצל. איל ציר כהן, לשעבר בכיר במוסד, שוחח עם גדעון אוקו ועמיחי אתאלי על "הלוחמים שאין להם סטיקר", על הפחד שהופך לכלי עבודה ועל הגעגוע לימים שבהם העשייה מילאה את החלל שהותירו הנופלים.
בזמן שעם ישראל פוקד את בתי העלמין הצבאיים, איל ציר כהן מחזיק בראשו רשימה של שמות שאסור לו להגות בקול. עבורו, יום הזיכרון הוא לא רק יום של התייחדות לאומית, אלא מפגש כואב עם מה שהוא מכנה "צער השתיקה". הוא פתח את השיחה בבקשה - "לתת קול לכל אותן משפחות שאני רואה מול העיניים שלי, שאיבדו את היקירים שלהן ולא יכולות לשתף - נופלים של המוסד, השב"כ וקהילת המודיעין", אמר.
הוא הדגיש כי אלו "לוחמים שאין להם סטיקר, אין להם שם כמעט. המשפחות בעצם לא זוכות לבטא בקול רם עד כמה היקרים שלהם היו משמעותיים". השתיקה הזו אינה עניין של מה בכך. היא מלווה את המשפחות הרבה אחרי שהשבעה מסתיימת, חודרת אל תוך השכול הפרטי ומונעת מהן אפילו את הנחמה שבגאווה פומבית. כשאתאלי שאל האם גם בשנים האחרונות ישנם חללים כאלו שציבור אינו מכיר, ציר כהן השיב בחיוב חד ומהדהד.
"אני רוצה להזכיר מפה את מ', לוחם שאיבדתי במשמרת שלי לפני 3 שנים במהלך פעילות. אתמול המשפחה שלו יצרה איתי קשר. אי אפשר להסביר עד כמה שואבים כוח מעוצמות הנפש של משפחות כאלה". גם עכשיו, שנים אחרי האירוע, מ' נותר רק אות בודדת. "יש משמעויות רטרואקטיביות לפרסום של השם הזה," הסביר ציר כהן את המחיר המבצעי הכבד. "זה יכול לפגוע ולסכן פעילות קודמת, שותפים נוספים, יכולות עתידיות ושיטות עבודה".
ובסופו של דבר, "מי שסופג את הצער והכאב הזה אלו המשפחות. הן לא זוכות ל'קול צעקה' כמו שזוכים אחרים".
עשרה סנטימטרים מהמוות
עבור ציר כהן, שעבר עשרות שנים במערכת הביטחון, המוות מעולם לא היה מושג מופשט. הוא היה שם, בסמטאות האינתיפאדה השנייה ובמבצעים חשאיים, לעיתים במרחק נגיעה. "עשרות, מאות פעמים, אני לא יודע. לפעמים זה עניין גיאוגרפי של 10 סנטימטר לפה או לשם. מזל".
במבט לאחור, הודה, הסיכון נראה אחרת. "אני מסתכל לאחור ואומר: 'וואו, אני לא מאמין שהייתי מוכן להסתכן כל כך, כשאני יודע שיש לי משפחה היום ואנשים שסומכים עליי'. אבל עשיתי את זה, וראיתי בזה חיים של משמעות. זו מתנה גדולה".
כשנשאל על הפחד, הוא סירב להתחבר למיתוס הלוחם חסר המורא. "אני חושב שזה מסוכן לא להרגיש פחד. הנקודה היא שזה פחד נשלט. אתה מרסן אותו ומתעל אותו כדי להשיג חדות ומיקוד. הפחד אפילו שומר עליך, הוא לא שלילי. השליטה בו היא האתגר".
"חסרה לי השותפות, החברות לנשק"
זהו יום הזיכרון השני של ציר כהן מחוץ למערכת, והמרחק מהעשייה המבצעית מייצר סוג חדש של קושי. מתברר שהאדרנלין של שדה הקרב הוא לעיתים חומר אלחוש לכאב השכול.
"יש משהו שמרכך את ימי הזיכרון כשאתה בעשייה, כי אתה חוזר לעבודה. אבל היום כשאני יוצא משם, אני נשאר עם המחשבות. אני לא חוזר לעשייה. מה שחסר לי זו השותפות הזאת, החברות לנשק".
בסוף היום, כשהצפירה נדמית והטקסים הרשמיים מסתיימים, ציר כהן נותר עם הזיכרון של אלו שנותרו בצל. אלו שנפלו "ממש ליד האנשים שלי ולידי", אלו שסיפור גבורתם לעולם לא יילמד בבתי הספר, אך גבורתם - וצער שתיקתם - חקוקים בלבם של אלו שהיו שם לצידם.
