"כשאני נוסע ליד חירייה, זה מחזיר אותי לשם - זה אותו הריח"
'השורה התחתונה' הוא ספרו של ד"ר ולדי דבוייריס שנולד בעקבות הטראומה משירותו במחנה שורה לאחר 7 באוקטובר
ב-8 באוקטובר 2023 מצא את עצמו ד"ר ולדי דבוייריס, רופא שיניים צבאי במילואים, במשימה ששינתה את חייו במחנה שורה, שם עסק בזיהוי חללי הטבח. מהחוויה האיומה הזאת נוצר ספרו: 'השורה התחתונה'. הוא שוחח עם ורדה רזיאל ז'קונט על מוות המוני, על הזיכרון שבריח ועל ההומור השחור ככלי לשמירת השפיות.
"בכל הקריירה הצבאית שלי עד אותו רגע עשיתי סתימות", סיפר. "אבל בחמש וחצי בבוקר ב־8 באוקטובר קיבלתי טלפון, ושאלו אותי אם ארצה לבוא ולעשות את העבודה הספציפית הזאת שלא הוכשרתי אליה באופן רשמי. אמרו לי שאני יכול להגיד לא, ושיבינו. הייתה לי פאוזה קצרה של כמה שניות, ואמרתי 'אוקיי, לאן לבוא?'".
דבוייריס תיאר את המראות והריחות שליוו את עבודת הצוותים הרפואיים. "לכל אדם יש ריח בחייו ובמותו. לרוב זה יכול להיות ריח של דם, שזה ריח מתכתי, וזה יכול להיות ריח של רקמה שעוברת תהליכי התפרקות ונמק. אחרי כמה ימים זה ריח בלתי נסבל".
"ניסינו להתמודד איתו בכל מיני דרכים, פיזרנו אלכוהול ריחני, שמנו משחות עם ריח חזק בתוך המסכה והשתמשנו במסכות תעשייתיות עם פילטרים אימתניים. עד היום, כשאני נוסע בכביש 4 ועובר ליד חירייה, זה פשוט מחזיר אותי לשם, כי זה אותו ריח של חומר אורגני נרקב", הוסיף.
הומור שחור: "אין דרך אחרת להתמודד עם הכמויות האלה"
כדי להתמודד עם האינטנסיביות של המראות, הצוותים נאלצו לפתח מנגנוני הגנה. "הייתי שם חודשיים וחצי ברצף, עד סוף דצמבר 2023", שיתף דבוייריס. "הייתי חלק מהזמן במצב דיסוציאטיבי. יכולתי לחתום על זיהוי של מישהו ולמסור את השם שלו ואת המספר האישי, וכעבור מספר דקות כבר לא זכרתי את השם והמשכתי לקליינט הבא. אין דרך אחרת להתמודד עם הכמויות האלה. בינינו לבין עצמנו התפתח הרבה מאוד הומור שחור סביב הסיטואציה. יש לי תמונות שצילמנו אחד את השני כשישבנו לנוח, ואני לא מראה אותן כי אנחנו מחייכים שם חיוכים טיפשיים. זאת הייתה הדרך להתמודד".
"היה חייל שמשהו בפנים שלו הזכיר לי את הבן שלי"
אבל היו גם מקרים שבהם החומה נסדקה. "היו בודדים ספורים שאני זוכר בשמם ואת פניהם", הודה. "היה משהו בסיטואציה שדקר את הבלון שבניתי סביבי. היה חייל שמשהו בפנים שלו מאוד הזכיר לי את הבן שלי. לרגע הייתי צריך ממש לצבוט את עצמי ולהגיד 'רגע, אוקיי, זה לא הבן שלך, תהיה דוקטור ואל תתייחס', אבל הוא כבר חדר פנימה".
העבודה במחנה שורה הותירה חותם עמוק בנפשו של דבוייריס, שנאלץ לפנות לטיפול. "לא נפטרים מזה, אין דרך להיפטר מזה. הדרך היחידה שצריך לפתח היא איך לחיות עם זה", הסביר. "הטיפול בעצמי היה שילוב של פסיכותרפיה שנמשכת עד היום, ונזקקתי גם לסיוע תרופתי - זה שומר אותי שמח במידה". הוא סיפר בהמשך כי בכל פעם שהילדים עושים קצת רעש, הוא מעדיף להתרחק ולחפש שקט. "נהייתי מאוד רגיש לרעשי רקע ולדברים שזזים מהר מדי סביבי. נהייתי כנראה קצת יותר דפרסיבי מהרגיל, אבל חיים עם זה".
"לספק מזור למשפחה - לתת ודאות"
"אני אומנם אדם מאוד חילוני, אבל אני גם אדם מאוד יהודי. קדושת החיים, וכפועל יוצא מכך קדושת המוות, מאוד מדברת אליי", סיפר. "כשהאדם נהרג, אני כבר לא יכול לעזור לו, אבל אני יכול לספק מזור למשפחה שלו בזה שאתן להם ודאות - שידעו שבקבר יש את יקירם או לפחות חלק ממנו, שידעו שאין סיכוי שאמרנו להם שהוא מת ויכול להיות שהוא חי אי שם בעזה. צריך לספק את הוודאות הזאת כדי שהמשפחה תוכל לעבור את כל שלבי האבל, כי אחריו יגיע הריפוי".
