"אלפי ילדים רצים לכל עבר וצועקים לי 'תציל אותנו'"
רמי דוידיאן, שחילץ מאות מבלים ממסיבת הנובה ב-7 באוקטובר, שחזר: "אין לי זמן לנשום ואין לי זמן לשום דבר - יש לי רק זמן קצר להוציא את כולם"
במהלך אירועי טבח ה-7 באוקטובר יצא רמי דוידיאן מביתו אשר במושב פטיש כדי לחלץ את בנו של חבר. אולם, תחת ירי הרקטות ואש המחבלים הוא נתקל במראות ומחזות ששינו את חייו כפי שהכיר. בשיחה עם פרופ' אריה אלדד ורון קופמן ב-103fm הוא חשף את מאמציו וגבורתו להציל חיי אדם בבוקר האסון.
בפתיחת דבריו, הוא שחזר את מהלך האירועים: "מהמושב שלי לאזור המסיבה הייתי צריך לנסוע 7 ק"מ דרך השטח. קיבלתי ברבע לשבע צלצול טלפוני מחבר והוא ביקש ממני לצאת לחלץ את הבן של החבר שלו. אני יוצא. הבטחת לו שאני יוצא. עד שאני מגיע לאזורים הכי מסוכנים, אני פוגש אירועים, אני פוגש אצבעות כרותות, אנשים ירויים, אני רואה טנדרים לבנים מבכל עבר, אני פונה ימינה במקום שלא הייתי צריך לפנות ואז מתחיל הסרט האמיתי. אני רואה אלפי ילדים רצים לכל עבר וצועקים לי 'תציל אותנו'. הם ראו אור מהרכב וצעקו לי. היה לי קשה להאמין לסיפורים שלהם", חשף דוידיאן.
"אני חוזר שוב לשטח כי עוד זוהר מחכה לי, עוד עמית מחכה לי, אופק, יקיר, בן, רן, חי, איציק..."
לאחר מכן הוא סיפר על מקרה ספציפי שבו התעמת עם מספר בוזזים עזתים והצליח להבריח אותם בצעקות בערבית ולהציל את חייה של ישראלית. "בשלב מסוים נשארתי בשטח, שמתי נ"צ ולקחתי אותם למושב עם עוד כמה אנשים טובים. כל הזמן יורים. אזור לחימה קשה", ציין. "באמצע החילוצים באו אליי שתי בנות מדהימות, רומי וזוהר, פנו אליי ואמרו לי שחברה שלהן נשארה מאחור והבטחתי להן שאני מוציא אותה שתשלח לי הודעה. היא שולחת הודעה ואומרת לי שהיא לבד בשטח. כשאני בחילוץ אחר, עמית (החברה) שולחת אליי הודעה והיא אומרת 'אני לא חושבת שתצליח להגיע אליי, אם תצליח להגיע אז בבקשה...', אני מבין שהיא במצוקה, אני מבין שהיא עצובה, אני שומע ברקע את הדיבורים שלהם ואני מבין שאני הולך לחלץ אותה".
דוידיאן פירט את רצף הפעולות והעימות מנקודת מבטו: "אני נכנס שוב לאזור לחימה קשה, שוב פוגש בוזזים פלסטינים ואז אני רואה את עמית יושבת תחת עץ וחמישה-שבעה בוזזים. אני מתחיל לצעוק עליהם. אני צועק בערבית. עבדתי 17 שנה ברשות הפלסטינית, זה הספיק לי להוציא אותה מהידיים שלהם ולהביא אותה הביתה. נכנסתי איתה לאוטו ומשמה נעלמנו, בדרך אבא שלה מחייג, הוא היה בטוח שאני מחייג ומבקש שאחזיר את הבת שלו. הוא היה בטוח שאני מחבל. אני לוקח אותה אליי הביתה שאשתי תטפל בה כמו 30-20 ניצולים שהיו אצלי בבית. אני חוזר שוב לשטח כי עוד זוהר מחכה לי, עוד עמית מחכה לי, אופק, יקיר, בן, רן, חי, איציק, מחכים לי בשטח. אין לי זמן לנשום ואין לי זמן לשום דבר. יש לי רק זמן קצר ואני חייב להספיק להוציא את כולם החוצה".
"אני יודע מה הם רוצים מאיתנו ואת זה אנחנו לא מבינים עוד"
לקראת סוף הראיון, שיתף גם בתסכולו הרב מהיעדר הפקת הלקחים של מקבלי ההחלטות: "אני מבחינתי אתמול היה ה-7 באוקטובר. לא למדנו כלום, לא הפנמנו, לא תיקנו, לא עשינו משהו שזה לא יחזור עוד פעם. זה יחזור עוד פעם, ככה אני רואה את זה. אנחנו יכולים לעשות הרבה רק אם נהיה מאוחדים, רק אם נהיה מגובשים, רק אם נהיה ביחד ורק אם נשנה את התפיסה שלנו שהם רוצים לרצוח אותנו ולקחת את הפיסת אדמה הקטנה שיש לנו אותה".
עוד הדגיש: "את זה העם שלי לא מבין, אני גדלתי בעזה, אכלתי דגים על החוף, ישנתי בכל הכפרים, דאהרייה, ג'נין, רמאללה, אני יודע מה הם רוצים מאיתנו ואת זה אנחנו לא מבינים עוד. אם נבין את התפיסה של מה הם רוצים יהיה לנו יותר קל להתמודד איתם".
