תושבת כפר עזה: "מקווה שלמישהו יהיו ביצים לקחת החלטה"
אור בר אילן (24), תושבת כפר עזה, התבגרה בשגרת הלחימה המטלטלת בעוטף • בשיחה עם טל לב רם תיארה את הקושי והמצוקות, ושאלה: "אם נעזוב- מי יישאר?"
החיים בעוטף עזה הם אתגר עמוס בקשיים, באתגרים נפשיים ובטלטלות רגשיות. הרצון לקיים חיי שגרה, לשמור על הבית, להתבגר ולהקים משפחה, כשברקע האיום התמידי מפני טילים, כאשר זמן ההתגוננות הוא שניות בודדות - כל אלה מייצרים תמהיל חיים קשה לעיכול. כדי להכיר אותו מעט יוצר, הזמנו לאולפננו את אור בר אילן, צעירה בת 24, שגדלה והתבגרה לתוך המציאות הזו. היא כנראה לא מכירה מציאות אחרת. טל לב רם שוחח איתה במסגרת הפודקאסט הצבאי, הבלעדי לדיגיטל של 103fm.
אור בר אילן מתגוררת בכפר עזה, ובמקצועה היא מכירה לתיירים מבית ומחוץ את הסיפור של אזור מגוריה מהזווית האותנטית שלה. "מי כמוך יודע ששקט באזור הוא לא שקט. המצב הביטחוני מלווה אותנו בכל דבר. בין אם בשקט ובין אם בהסלמות", סיפרה, "אתמול היה בוקר שמשי והחלטתי להוציא את הכלב שלי לטיול ביער הסמוך בניסיון קצת ליהנות מהשמש ומהטבע ולהתנתק קצת מהשגרה. באמצע כבר קיבלתי התראות על כך שחשודים נתפסו בסמוך לגדר. אני יכולה לשתף שהסבב האחרון גרם לכל דבר בחיים שלי להפוך לדרמטי ומוקצן. מצאתי את עצמי מגיבה בקיצוניות לדברים. הכל נהיה עוצמתי".
לדבריה, "כשאתה יושב בארבע עיניים, עולה הכאב והתסכול. גם אדם שנמצא בסיטואציה מסכנת חיים - לא יכול לשלוט בפחד. הכל מושפע מזה. אתה מכיר את זה כי היית שם".
בר אילן ולב רם באולפן // צילום: אפרת קורמן/103fm
את הנתונים המצביעים על פריחה אזורית וההחלטה לגור בעוטף עזה אור ייחסה להטבות המס. "אני מקווה שתושבי הדרום לא יוציאו עליי קלשון כשאני אומרת שאני מאמינה שלהטבות המס יש השפעה", אמרה, "להרבה מאוד מהדברים היפים שקורים כאן הגיעו כתוצאה מתרומות ולא מהשקעות. הייתי רוצה שישקיעו כאן מתוך אמונה באזור ולא מתוך רחמנות. אנחנו לא מסכנים. שווה להשקיע בנו.
"אני רואה הרבה אנשים שעוברים לגור כאן בקיבוצים מהמרכז בעקבות קשיים כלכליים ומתוך ידיעה שהקהילות כאן חזקות. קיים בי גם פחד שאם אני אלך יחד עם האחרים שעזבו את האזור - מי יישאר? זה הבית שלי וזאת האדמה שלי. אין לי מקום אחר. בן הזוג שלי מתגורר בבאר שבע ובסבב הלחימה האחרון הוא הגיע אליי ומצא אותי בוכה ומתוסכלת - וקרא לי להצטרף אליו ולעבור לבאר שבע. הוא לא מסוגל להבין שאני לא יכולה לקום וללכת. אני קשורה אל המקום הזה בגוף ובנפש".
"תקווה יש לי בהמנון. אני רוצה מעשים בשטח"
אור התייחסה לאופן הסיקור התקשורתי ולהתלבטות אם להציג את החוסן של האזור לצד המצוקה של תושביו, שתי תחושות מנוגדות שחיות יחד זו לצד זו בשגרת העוטף. "אחת הקבוצות שהגיעה לסיור הייתה מהבינתחומי בהרצליה. שיתפתי אותה במה שקרה כאן בסבב האחרון, על איך שרצתי ושנפלו לי טילים מעל הראש. ראיתי שכמה מהסטודנטים זזו באי נוחות כי הם לא יודעים איך נראה מרחב מוגן. הייתה לי אפילו מעין תפילה קטנה שיהיה צבע אדום בלי שאף אחד ייפגע, רק כדי שירגישו את התחושה".
לסיום הפנתה אצבע מאשימה להנהגה של המדינה וזעקה לשים סוף למצב הביטחוני הקשה באזור: "היונה עם העלה של זית תגיע תמיד עם רובה קטן. ברגע שתהיה לעזתיים עצמאות, שיהיו להם תשתיות - יהיה להם מה להפסיד. יש שם 2 מיליון אזרחים כשהביוב זורם ברחובות. אנחנו מריחים מה הולך שם. הם במצב איום, ולמרות שאני נוטה לימין בעמדותיי אני מכירה בעובדה שהם חיים בתת־תנאים. איפה הביטחון שמגיע לנו? נגיד שיהיה מבצע צבאי, מה אחרי זה? איפה הפירות של צוק איתן ועמוד ענן? 4 שנים של שקט בעוטף? אל תמכרו לי את הלוקש הזה. אני שם ואותי אי אפשר לסובב".
"זה לא שאין לנו תקווה", סיכמה, "תקווה יש לי בהמנון. אני רוצה מעשים בשטח. החומה שבונים של ה־60 מטר בתוך האדמה לא עוזרת לי. הגנה זה לא ביטחון. מבצע צבאי זה לא ביטחון. מדיניות היא ביטחון. פחות דיבורים ויותר מעשים".
עריכה: איתמר זיגלמן
