שייע גלזר, שהלך אתמול לעולמו, היה דמות יחודית בכדורגל הישראלי. את תהילתו הוא קנה כבר ב־1949, במשחק באיצטדיון המכביה בתל אביב ושבו ניצחה יוגוסלביה 2:5 את נבחרת ישראל. שייע הבקיע את שני השערים.
הפערים שבין אירופה לישראל היו גם בשנות ה־50 גדולים מאוד. הם הביאו לידי כך שהנבחרת שלנו בחרה להציב במשחקיה בונקר. היא לא ראתה בכך בושה. זו הייתה דרכה לנסות לא לספוג תבוסות. אולם איש אחד היה מחוץ לאותו בונקר - שייע גלזר.
הציפייה היתה שכאשר ירחיקו לעברו כדורים, הוא ינסה לפרוץ קדימה ואולי יצליח להבקיע. הקהל אהב והעריץ אותו. הילדים השתוקקו לקבל ממנו חתימה.
השפעתו על קבוצתו, מכבי תל אביב, הייתה עצומה. כאשר נשאל בימי שישי מי יהיה בהרכב, הוא ענה, אולי בתמימות, אולי בקריצה: "אני ועוד עשרה". הוא גם צדק.
גלזר בריאיון מצולם לערוץ הפייסבוק של מכבי ת"א, 2012
גלזר לבש את החולצה מספר 9. ביום שבו יצאה לאור החוברת המביאה את סיפורו, היא נחטפה כלחמניות חמות. קבוצת פנרבחצ'ה התורכית כבר סיכמה איתו, אבל שייע נשאר בארץ, מפני שבמכבי הבטיחו לו מניה באגד.
גלזר היה זה שנהג באוטובוס מתל אביב לירושלים, בשעה מוקדמת של הבקרים, כדי שיספיק להגיע אחר הצהריים לאימון הקבוצה. דבר כזה היום הוא בלתי נתפס. לא סתם, בשמעו, לפני שנים מעטות, על שחקן מסויים שקיבל דירה, אמר בחיוך: "אני הייתי שווה רחוב שלם".
כשהנבחרת שיחקה ב־1954 בדרום אפריקה, הופיעה בעיתונות המקומית כותרת: "גלזר יותר טוב ממילבורן". שייע סיפר לי לא פעם, שזו המחמאה המקצועית הגדולה ביותר שלה זכה, כי ג'קי מילבורן היה החלוץ המרכזי של נבחרת אנגליה.
היום גם אני עצוב על מותה של אגדת הכדורגל. על ידידי, שייע גלזר. יהי זכרו ברוך.