מאזינה: "אבי חולה שנים רבות בפרקינסון ולאחרונה הוא החליט שברצונו לסיים את חייו"
המאזינה שואלת איך אפשר להקל על אביה ובהמשך מתייחס פרופסור קרסו למסרון בנוגע לקור - האזינו
אבי סובל מאוד ומבקש לבצע המתת חסד
בת לאב שסובל ממחלת הפרקינסון ומדמנציה במצב מתקדם, ביקשה את עצתו של פרופ' רפי קרסו בנוגע לסיום חייו של אביה הסובל
אני שומע את הקושי והכאב בקולך ואת הבכי החנוק. אני מבין את אביך, אני מטפל בחולים במצב שלו. אני גם אמרתי כמה פעמים שלא הייתי רוצה להגיע למצב כזה, ואפילו אמרתי לחבריי הרופאים שאם אגיע במצב כזה לבית החולים אז שלא יטפלו בי. הבעיה היא בעיה נורא קשה. זו לא בעיה בריאותית, זו בעיה אתית. שנים הייתי חבר בוועדה לקביעת מוות מוחי ואני מכיר את הבעיה הזאת מכל הבחינות. השאלה היא איך לעשות את זה ומי יעשה את זה. בשוויצריה יש מקום ידוע שאנשים הולכים אליו ומסיימים את חייהם בכבוד. זה כרוך בהוצאה כספית מאוד גדולה ואתה צריך להיות מסוגל לעשות את זה בעצמך, לשתות את 'כוס הרעל'.
אם תשאלי אותי אם אני יכול לעזור לחולה לסיים את חייו, תשובתי היא לא. אני כל חיי למדתי להציל חיים. אני זוכר שבתור רופא צעיר שעבדתי בבית החולים 'איכילוב', הזעיקו אותי באמצע הלילה להחייאה של אישה מבוגרת. רצתי כל עוד נפשי בי למחלקה נירו-כירורגית והתנפלתי על האישה שהפסיקה לנשום והצלחתי להחיות אותה. כשבדקתי את הגיליון שלה התחלחלתי, כי החייתי אישה שסבלה מגידול במוח שהתפשט בכל הגוף ובעצמות, עם סבל איום ונורא, ושאלתי את עצמי בשביל מה עשיתי את זה, בשביל שתחיה עוד 48 שעות? אבל אני לא מחליט, הרופאים לא מחליטים.
אם תשאלי אותי אם צריך להיות מנגנון שיוכל לעזור לחולים האלה לגמור את חייהם בכבוד, התשובה שלי היא כן. אם תשאלי אותי אם אני יכול באופן אישי ונפשי להיות חלק מאותו מנגנון, התשובה היא לא. אני, שכל חיי למדתי להחיות ולמדתי להציל ולמדתי לריב עם מלאך המוות, לפעמים מוצא את עצמי יושב בחדר טיפול נמרץ, ולפניי שוכב חולה במצב קשה - לפעמים אני מתפלל לקב"ה שיבוא וייקח אותו, ולפעמים אני מתפלל לקב"ה שילך ויחזור עוד 20, 30 שנה. לפעמים אני אפילו חושב שהוא שומע לי.
הבעיה היא בעיה רגשית. אני לא הייתי רוצה להגיע למצב כזה. אני הייתי רוצה שילדיי יזכרו אותי באחרית ימי נראה איך שאני נראה, מריח טוב, בצלילות דעת ומתפקד, ולא להגיע לעלבון במצב הזה. הסבל של הילדים ושל המשפחה לראות את אבא במצוקה ולא להיות מסוגלים לעזור לו, זה חוסר אונים איום ונורא. אני רואה את זה לפעמים כרופא כשיש לפניי חולה שאין לי מה להציע ואין לי מה לעשות אלא רק להתפלל. מצד שני יש את האספקט הדתי של אנשים דתיים שאומרים 'השם נתן והשם לקח, וכבוד השם מבורך'. אני לא שופט. כל אדם עם האמונה שלו.
אני מסוגל להבין טוב מאוד את החוויה המשפחתית שלכם, את הקושי היומיומי ואת הרצון שלו. הבעיה היא שאצלנו בארץ כשהוא מגיע לחדר מיון אפשר לא להנשים אותו ולא להחיות אותו, אבל אי אפשר לעזור לו למות. פעם היה אפשר אם המצב היה מאוד קשה והמחלה הייתה סופנית, היום החוק השתנה. פעם קראו לזה חסד של אמת. אני רוצה לחזק את ידיכם. אני חסר אונים וחסר מילים. תהיו חזקים ואני מאחל לכם שאבא יסבול כמה שפחות כי הסבל הוא לא רק שלו הוא גם שלכם.
החיים קשים לפעמים. קשה להתחיל אותם ויותר קשה לגמור אותם. כל אדם שקשור לרפואה מברך את עצמו בברכה שלא משנה מתי זה יקרה, שנוכל ללכת לישון בלילה ולא לקום בבוקר. אני רואה במקצוע שלי כל כך הרבה סבל, כל כך הרבה אנשים שבשנותיהם האחרונות מתייסרים. זה מחזיר אותי לחוויה האישית שלי עם הוריי, שבשנותיהם האחרונות החזקתי אותם בציפורניים. לא רציתי להיפרד מהם ולא רציתי לעזוב אותם. יש לי קצת רגשות אשם על זה. אם הם באמת היו מקבלים טיפול פחות חטטני, יכול להיות ששניהם היו מסיימים את חייהם כמה שנים קודם, כי השנים האלו לא היו חיים עבורם, הם היו סבל וייסורים וכניסה ויציאה מבתי חולים... ככה זה. קשה.
