מאזין: "ההורים שלי תומכים בי כבר שנים ואין לי שום מוטיבציה לצאת מהמצב הזה"
המאזין לא עובד ולא מפרנס את עצמו ולטענתו אין לו שום רצון לחולל שינוי בחייו - אלון: "נשמע שאתה זחוח לגבי העצלנות שלך"
ביקורת היא לא דבר נעים, למרות שאם אני מבין נכון, אתה חי עם זה כל כך הרבה שנים שזה לא ממש מטריד את מנוחתך. כנראה שיבוא רגע מסוים בחיים, שאם אתה לא תעבוד למחייתך, אתה למעשה תגיע לתהומות של חוסר אונים ואובדן יכולת אמיתית לחיות את החיים בצורה נאותה.
בשורה התחתונה, אני חושב שכנראה התערבבו פה כמה 
דברים יחד. כנראה שבגנים שלך, בדי אן איי שלך, לא נולדת הישגי, וכנראה שזה התחבר יחד עם נתוני חיים ותהליכי שחבור וצמיחה, שבהם הוריך אפשרו לך לחיות את הדבר הזה. יחד עם העצלנות הטבעית, ויחד עם דרכי החיים שאפשרו לך, נוצר מצב שאתה רגיל אליו ואתה פשוט מתוך עצלנות גרידא כבר לא יודע להזיז את עצמך. אומרים שכשאדם לא זז מהמיטה במשך שנים, הוא משמין ומגיע למשקל יתר נוראי, הוא שוכב במיטה, ותחשוב מה זה אומר רק לרדת מהמיטה עבורו. זאת מטלה נוראית! מישהו אחר יגיד לו: 'על מה מדובר? רד מהמיטה. אני עושה את זה 100 פעמים, אני כל בוקר קם והולך לעבודה.' אבל האדם הזה יגיד שעבורו להוריד את הרגל זו מלאכה מטורפת כי הוא לא עשה את זה שנים, ואותו הדבר אתה.
אתה זחוח ביחס לעצלנות שלך. גם כשאתה שואל אותי את השאלה אתה עושה את זה חצי פילוסופי, חצי נעים ואתה אפילו מתבדר מעצם השיחה. אפילו הפרשנות שלך על עצמך נמצאת במקום אחר. אני אומר שלעתים הדבר היחיד שמלמד אותנו מה לעשות ומעניק לנו יכולות חדשות, אלו כל מיני אירועים לא פשוטים שקורים לנו בחיים. זה יכול להיות אובדן שאנחנו חווים, זה יכול להיות חוסר מאוד גדול. הדבר היחידי שאני זורק לך, זה שתתחיל לשחק עם השאלה הבאה - 'האם במידה ואני עוזב את העולם וכל מה שעשיתי זה להימנע מאתגרים, האם בעיניי עשיתי חסד עם תקופת החיים שלי? האם זה מתאים לי? האם אני מוכן לגורל שכזה? והאם אני מעוניין פילוסופית ליצור לעצמי גורל אחר?' אני כמעט בטוח שאם אתה תתעסק מספיק בשאלה הזאת, יש סיכוי שמשהו שם ינבוט.
אתה מאוד הישגי, אתה מאוד חכם, אתה מאוד מניפולטיבי עם עצמך ושכל יש לך בקילוגרמים. אולי הדיון 'האם מספיק טוב לי שאלו הם חיי', אולי השאלה הזאת לאורך זמן תצליח לנצח אותך. ברמה האופרטיבית, כשאדם לא עושה כושר 20 שנה ופתאום הוא רוצה לרוץ מרתון אז הוא לא רץ 42 קילומטר, הוא קודם כל קם ועושה כל יום דקה וחצי הליכה. שאל את עצמך, מבלי לשנות את תצורת חייך נכון להיום, מה יכולה להיות הדקה וחצי הליכה עבורך. אולי אפילו ללכת להתנדב, לא בשביל שכר, חצי שעה או שעה וחצי בשבוע באיזה שהוא מקום.
שוב אני אומר, תסתכל על עצמך ותחשוב: 'האם מתאים לי שזה מה שיש לי בחיי? או שמגיע לי ערך מוסף?' בעיניי הערך הזה צריך להיות קטן. תגיד, אין מטרה או אדם בעולם שאתה בתוך עצמך היית רוצה להיות משמעותי עבורו? נגיד כשאתה רואה כתבה על ילדים נטושים שאין מי שחבק אותם, מה אתה חושב על זה? גם אם אתה לא הטיפוס הכי אכפתי בעולם, אז מה, תמצא משהו שאתה מסתכל עליו ואומר 'איזה קטע, אם אני יכול לתרום שעה מזמני בעניין הזה אז אני יכול לעשות טוב.'
תנסה למצוא עם עצמך איזה שהוא ערך, משהו שמזין אותך. אתה מאוד אגואיסט ואני לא אומר את זה לרעה. תשאל את עצמך מה יגרום לך הנאה, דבר אחד קטן שיגרום לך להרגיש מועיל במקום שאחרים לא יכולים. משהו שיזין את הנפש הנהנתנית שלך. משהו שיוסיף ליקום שלך ולא ישנה את היקום. לאט לאט ייתכן שאתה תמצא מוטיבציה קטנה עבורך, ובחיים כמו בחיים, ברגע שאתה מתחיל להזיז את הכדור, לתנועה יש כוח ויש לה משמעות בחיים.
